"לאנשים בעמק הסיליקון יש תכניות שגורמות לך לחשוב שאנחנו צריכים לפוצץ להם את המקום עבור הביטחון של כולנו, כי ישנה סכנה ענקית בתאוצה המהירה של אינטלגנציית מכונה, ואין לנו שום מושג לאן זה הולך." – ג'ורדן פיטרסון
מה אם הייתם קמים מחר בבוקר ומגלים שכל החשבונות שלכם ברשתות החברתיות נמחקו? פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק – נעלמו כאילו לא היו. כל העוקבים שלכם – התאדו כאילו היו אוויר. האם החיים שלכם היו ממשיכים כסדרם?
אני זוכר כשהייתי בצבא, אי שם ב-2007, והכנסתי את כולם בבסיס להשתמש בדבר החדש הזה שנקרא פייסבוק. פתחתי שם קבוצה, וכולם היו מעלים סרטונים ותמונות (שצילמנו עם מצלמות רגילות, ואחר כך העלינו למחשב עם כבל).
הרעיון היה פורץ דרך. פייסבוק היה, כפי שמו, ספר של פרצופים, קטלוג אונליין בו אתם יכולים לחפש ולחדש קשר עם אנשים מהעבר, כמו חברים מהיסודי.
בתקופה ההיא, לא היו עדיין "לייקים". לא היו גם פרסומות. לא הייתה אפילו אפליקציה לסמארטפון, כי לא היו סמארטפונים. אנשים טבעית בזבזו על הפייסבוק פחות זמן, כי לא הייתה להם האופציה להשתמש בו אלא אם הם פיזית מול מחשב.
הילוך מהיר ל-2022.
השד השתחרר מהבקבוק. לכל אחד מאיתנו יש כעת מחשב בתוך הכיס. תוך שניות, אנחנו יכולים להתחבר לרשת החברתית האהובה עלינו ולמצוא את עצמנו בתוך טראנס, גוללים פיד אינסופי של דעות, תמונות סלפי, פרסומות, סרטונים, חדשות (גם אמיתיות וגם מזויפות), ועוד קצת פרסומות.
הסחות הדעת בכל פינה.
נהלו שיחה עם חבר לכמה דקות, ופתאום הטלפון שלו רוטט. בום. לפני ששמתם לב, איבדתם אותו. לפני שהוא שם לב, הוא בטריפ של החיים בתוך הפיד שלו באינסטגרם, כשכל חוש אצלו מוצף בתמונות וסרטונים מחייהם של אנשים אחרים. הוא כמו מכור לקוקאין שמסניף שורה. שימו לב באיזו תכיפות אתם עדים לסיטואציה כזו.
העולם השתנה. רשתות חברתיות, בזמנו, היו בריחה מהחיים האמיתיים. היום, החיים האמיתיים מרגישים כמו בריחה מהרשתות החברתיות.
וכולנו מרגישים את זה, כל הזמן.
במשאל שערכה דלויט בבריטניה, רוב בני ה-16 עד 24 דיווחו שהם משתמשים בטלפון יותר מדי. יותר מחצי אמרו שהם בודקים אותו תוך רבע שעה מאז שהם מתעוררים, וכמעט 80% אמרו שהם בודקים את האפליקציות לפני שהם הולכים לישון.
הרשתות החברתיות אף פעם לא נחות. אנחנו אף פעם לא לוקחים הפסקה. הסחות דעת היו בעולם גם לפני כן, אבל אף פעם לא 24/7, אף פעם לא כל בוקר.
אני משתייך לקבוצה מעניינת. אני מהדור האחרון של הצעירים שגדל בעולם אופליין, שזוכר איך החיים היו לפני עידן הרשתות החברתיות. לכן, הייתי רוצה לחלוק את מה שאני בטוח שהרבה מרגישים בפנים. אחרי שהקדשתי המון מחשבה לזה, אני כעת בטוח שתפעלו בשכל אם תשקלו מחדש את השימוש שלכם בהן.
15 סיבות למחוק את הרשתות החברתיות
1. הן ממכרות אתכם
"אתם על פלטפורמות, שרצות בידי חברות בשווי מיליארדים של דולרים, עם כמעט אינסוף משאבים במחקר ופיתוח, שמעוצבות לעשות את זה כמה שיותר דביק למוח הקוף שלכם להיאבד ברעש ובלינקים ובתמונות שבפלטפורמות האלה. ואתם לגמרי מחוסרי נשק כנגד זה." – טים פריס
אתן ל-AddictionCenter.com לדבר:
"רשתות חברתיות כמו פייסבוק, סנאפצ'ט ואינסטגרם יוצרות את אותם מעגלים עצביים שנגרמים מהימורים ומסמים כדי לשמור על הצרכנים כך שישתמשו במוצרים כמה שיותר. מחקרים הראו שהזרם הקבוע של ציוצים, לייקים ושיתופים באתרים הללו משפיעים על איזור החיזוק במוח ויוצרים את אותן ריאקציות כימיות שיוצרים סמים אחרים, כמו קוקאין. למעשה, מדעני מוח משווים אינטראקציה עם רשת חברתית למזרק של דופמין ישירות למערכת."
האיזור במוח שהרשתות החברתיות מאירות מכיל מסלולים כימיים שמשפיעים על החלטות ותחושות. כשאתם מקבלים לייק או תגובה, המוח שולח דופמין לאורך אותם מסלולים, ונותן לכם פרץ קטן של אופוריה. לראשונה בהיסטוריה, האפליקציות האלה נותנות לכם אספקה אינסופית של חיזוקים מיידיים עבור מאמץ מינימלי.
כך הן לוכדות אתכם אל תוך הלופ.
החלק המפחיד הוא, שבעזרת ניסויים יומיומיים גם עליכם וגם על האלגוריתם שרץ ברקע, החברות מעדכנות בצורה קבועה את האפליקציות בגרסאות ממכרות יותר. הן מטמיעות טכניקות מעולם ההימורים אל תוך הקוד כדי ליצור תלות פסיכולוגית.
במילים אחרות, זה רק הולך ונעשה יותר ממכר. פרופ' דניאל קרוגר אומר, "יש מחלקות שלמות שמנסות לעצב את המערכות שלהם להיות כמה שיותר ממכרות. הן רוצות אתכם אונליין קבוע, ומפציצות אתכם בהודעות וגירויים כדי לנסות להחזיר את תשומת הלב שלכם חזרה אל האפליקציה או עמוד האינטרנט שלהן."
מה אם, דמיינו לרגע, חברות אלכוהול היו משחקות ב-DNA של הדגנים כך שיהיו כמה שיותר ממכרים כשהופכים אותם למשקאות? ומה אם הייתם מגלים שהם מריצים ניסויים חשאיים על כל לקוח, כך שיוכלו לשווק לכל אחד ואחת את הגרסא שהם אישית מתמכרים אליה הכי חזק? זה בדיוק מה שהרשתות עושות מאחורי הקלעים.
האלגוריתם, הקוד מאחורי האפליקציה, עובר שיפורים בצורה קבועה ונבדק 24/7 כדי להבטיח שכל גרסא חדשה שלו ממכרת יותר מהקודמת, ומחזיקה את המשתמשים ליותר זמן ממוצע. כך, הערך של הפלטפורמה עבור אנשי פרסום עולה.
אינסטגרם ופייסבוק היו רוצות שתאמינו שהן קיימות כדי לעזור לכם להתבטא, לחלוק רגעים יומיומיים, לתקשר עם חברים, ולמצוא תמיכה ועידוד. האמת היא, הן קיימות כדי למכור כמה שיותר מתשומת הלב שלכם, למפרסם שמשלם הכי הרבה.
פייסבוק הוא העסק. הלקוחות שלו הם אנשי הפרסום שנרשמים ל-Facebook Ads. המוצר שנמכר להם הוא תשומת הלב שלכם. זה משולש לא בריא.
לדוגמא, החברה שלי מוכרת B12 להזרקה לחולי אנמיה ממאירה. ההכנסה שלי גדלה ביחס ישיר לכמות החיים שאני מציל. ברשתות החברתיות, החיים של אנשים הם המוצר עצמו, משאב שהחברות מחלצות עבור רווח, בדומה לנפט או עץ.
המודל העסקי פשוט:
- לגרום למשתמשים להתמכר.
- לעקוב אחר ההתנהגות של אותם מכורים, ולאסוף את המידע.
- לדרוש כסף מעסקים כדי להציג פרסומות בפני כמה שיותר מכורים רלוונטיים.
קראו זאת שוב.
המודל העסקי הוא למכר אותנו, ואז למכור את ההתמכרות שלנו למפרסמים כך שיוכלו להרוויח ממנה. היופי, אנחנו אפילו לא שמים לב שזה קורה.
מכירים את התחושה "שמגרד" לכם לפתוח את האינסטגרם או הטיקטוק? לפתע, בזבזתם 40 דקות מהחיים. זה אף פעם לא מקרי. אותן חברות מעסיקות מומחים שעובדים ימים שלמים, בדיוק בשביל שזה יקרה, כדי להפוך אתכם לזומביים על המסך. יצאתם? תכף תקבלו נוטיפיקיישן מתוזמן, שיפתה אתכם חזרה.
חושבים שזה הכל עניין של משמעת עצמית?
טריסטן האריס, בכיר לשעבר בגוגל, מאשים את הקוד עצמו. "כלכלת תשומת הלב", כפי שהוא קורא לה, הביאה אל העולם מירוץ חימוש אל קרקעית גזע המוח. הוא אומר, "אתם יכולים לומר שזו האחריות שלי להפעיל שליטה עצמית בכל הנוגע לשימוש הדיגיטלי שלי, אבל זה לא לוקח בחשבון שיש אלף אנשים בצד השני של המסך שהעבודה שלהם לשבור כל אחריות שאני מצליח לשמור."
שוב, שורש הבעיה הוא במודל העסקי. ככל שאנשים מעבירים יותר זמן באפליקציות הללו, כך אותן חברות יכולות לעשות יותר כסף מהצגת מודעות. לכן, מטרתן היא לשמור עליכם דבוקים למסך ולגנוב את תשומת הלב שלכם מהמתחרים.
סקרנים לדעת איך המהנדסים הופכים את הקוד לממכר?
הנה כמה דוגמאות.
כשאתם משתמשים ברשת חברתית כלשהי, נניח אינסטגרם, האלגוריתם לומד את השימוש שלכם, ויוצר מודל לסוג התוכן שתופס את תשומת הלב שלכם בצורה החזקה ביותר. לאחר מכן, הוא משתמש במודל הזה כדי לבחור איזה תוכן להציג לכם ראשון בפיד כשתיכנסו לאפליקציה בפעם הבאה. כך הוא לוכד את תשומת לבכם.
כמובן, כל בן אדם שונה, ולכן האלגוריתם יציג את עצמו אחרת אצל כל משתמש. כל טלפון יטען תוכן אחר. בתור ניסוי, הפעילו אינסטגרם או טיקטוק ממכשיר של מישהו אחר. לפתע תמצאו את האפליקציה הרבה פחות מעניינת ממה שהתרגלתם.
פה זה הופך למכוער יותר.
כדי למנוע מכם לצאת, האלגוריתם מקפיץ את סוג התוכן שאתם אוהבים במרווחי זמן. במקום להציף אתכם רק בדברים מעניינים, האלגוריתם יתזמן את אותם דברים בין ערימות של זבל. בדרך הזו, הוא מצליח לשמור אתכם במעגל של חוסר סיפוק, מה שיגרום לכם להמשיך לגלול, כי אולי בגלילה הבאה יקפוץ משהו מעניין.
ואולי לא.
אולי זה יהיה עוד סרטון מטופש של חתול, ואולי פרסומת. זה לא משנה. האולי זה מה שלוכד אותנו. מזכיר לכם משהו?
מכונות מזל בקזינו.
בארצות הברית, מכונות מזל עושות יותר כסף מבייסבול, קולנוע, ולונה פארקים ביחד. יותר אנשים מכורים למכונות מזל מלכל סוג אחר של הימורים. נטאשה שול, חוקרת התמכרות להימורים שכתבה את Addiction by Design, טוענת שאנשים מתמכרים למכונות מזל פי 3-4 מהר יותר מלסוגים אחרים של הימורים.
הסוד הוא במה שפסיכולוגיים מכנים Variable Rate Schedule, מחזור בו פעולה מקבלת חיזוק חיובי לאחר מספר בלתי צפוי של פעולות. דבר כזה יוצר קצב שימוש גבוה ויציב, מה שחברות הימורים ורשתות חברתיות מנצלות לטובתן.
כשאנשים משחקים במכונת מזל, הם מושכים בידית. הפעולה הזו עלולה להוביל לפרס. עלולה זו מילת המפתח. אם זה היה 100%, זה היה נעשה משעמם מהר. אך עם variable rate schedule, אנשים פשוט לא יכולים להפסיק.
הסמארטפון שלכם הוא מכונת מזל.
כשאתם מושכים במסך כדי לרענן את האינסטגרם, אתם מושכים ידית כדי לבדוק אם יש עדכון. כשאתם עושים סוויפ בטינדר, אתם מושכים ידית כדי לראות אם הבחורה הבאה נראית טוב. כשאתם גוללים בפיד, כל גלילה היא משיכת ידית כדי לראות אם התוכן הבא מעניין. נכון שלכל רענון לוקח כמה שניות להיטען? הטעינה הזו מלאכותית, וקיימת כדי ליצור אצלכם ציפייה, מה שהופך את החוויה לממכרת אפילו יותר.
משכתם בידית, חיכיתם כמה שניות, ואו שקיבלתם פרס מפתה – מאץ' בטינדר, תגובה על תמונה שהעליתם, לייק, וכו' – או שלא קיבלתם כלום.
לורן בריכטר, מעצב התכנה שיצר את טכניקת המשיכה-עבור-רענון (pull to refresh), אומר שהמנגנון אף פעם לא נועד להיות ממכר, אך הוא יכול לראות את ההשוואה למכונת מזל. הוא אומר, "יש לי שני ילדים עכשיו, ואני מתחרט על כל דקה שאני לא נותן להם תשומת לב בגלל שהסמארטפון שאב אותי פנימה."
מאז שיצר את הפיצ'ר הזה, הוא הפך לחלק מהרבה אפליקציות. אבל בריכטר לא מבין מדוע הוא עדיין חי. לטענתו, אנחנו לא זקוקים לו יותר כעת כשיש לנו טכנולוגיית Push (כשהאפליקציות מתעדכנות בלייב, מבלי שנעשה כלום). ובכן, חברות הטכנולוגיה גילו את מה שאתם יודעים כעת, שהפיצ'ר משרת מטרה אחרת ופסיכולוגית:
זו ידית הימורים.
בריכטר אומר, "העברתי שעות ושבועות וחודשים ושנים בלחשוב אם משהו ממה שאי פעם עשיתי שינה את העולם בכלל לטובה. סמארטפונים הם כלים שימושיים, אך הם ממכרים. ה-Pull-to-refresh ממכר. טוויטר ממכר. אלה לא דברים טובים. כשעבדתי על הדברים הללו, זה לא היה משהו שהייתי בוגר מספיק לחשוב עליו. אני לא אומר שאני בוגר עכשיו, אבל אני מעט בוגר יותר, ואני מתחרט על ההשלכות."
אם תרצו להבין מדוע אנשים בודקים את הטלפון שוב ושוב עבור נוטיפיקיישנס, או מדוע מבזבזים כל כך הרבה זמן ברשתות, variable rate schedules הם המפתח. אנשים נמצאים תחת פיתוי מתמיד להישאב אל תוך מחזור של חוסר ודאות, ציפייה ופידבק, והפרסים, מעטים ככל שיהיו, הם בדיוק במינון הנכון כדי לשמור עלינו מכורים.
כמו ה-Pull-to-refresh, גם כפתור הלייק היה מקרי. ג'אסטין רוזנשטיין, אחד היוצרים של הכפתור המקורי בפייסבוק, אומר שהרעיון היה לעודד חיוביות. הכוונה הייתה טובה, אך זה הוביל למערכת שלמה של פריצה אל החלק במוח שאחראי על חיזוקים חברתיים. רוזנשטיין, שמאז עזב את פייסבוק, אומר שזה נפוץ מאוד עבור בני אדם לפתח דברים עם כוונות טובות, ולסיים עם השלכות לא מכוונות.
מה שהוא שונא יותר מכל אלה הנוטיפיקיישנס: "רובן המכריע של ההתראות הן פשוט הסחות דעות שמושכות אותנו מהרגע. הן ממכרות אותנו להוציא את הטלפונים וללכת לאיבוד בתוך פרץ מידע שהיה יכול לחכות למאוחר יותר, או שאינו משנה כלל."
כמובן, המון דברים אחרים בעולם ממכרים. הרשתות החברתיות שונות במהותן, בגלל הלופ האינסופי באינטראקציה ביניכם לבין הקוד. כשאתם צופים בטיקטוק, גם הוא צופה בכם, וממשיך לשנות את הפלט בהתאם למה שלמד, כדי לשפר את הסיכוי שתחזרו ליותר זמן בפעם הבאה. כך, הוא מתכנת אתכם להיות מכורים.
עיצובי התוכנה האלה גונבים לנו את החיים, ויוצרים תלות פסיכולוגית בפיסת קוד. אנחנו גם כלל לא יודעים מה ההשלכות לטווח הארוך. הרשתות החברתיות הן ניסוי פתוח לחלוטין. בכל הקשור לטווח הקצר, לפחות, כולנו מרגישים את זה. ההתמכרות, הגירוי הבלתי פוסק, הריקנות והחרטה בסוף עוד גלילת פיד חסרת דעת.
רוצים דוגמא לעיצוב תוכנה טוב ומוסרי יותר?
קחו את Couchsurfing, שמצהיר שמשימתו ליצור כמה שיותר חברויות ארוכות טווח בין זרים. כיצד המהנדסים בחברה מודדים אם הצליחו? באופן חלקי, על פי כמות הזמן שאורח העביר באפליקציה בזמן שהתארח אצל מישהו. הנה הטוויסט: באלגוריתם שלהם, פחות זמן זו התוצאה הרצויה, כי זה סימן שהאורח נהנה יותר.
לצערי, שום דבר לא ישתנה ברשתות החברתיות מבלי לשנות את המודל העסקי. כל הפלטפורמות כרגע בנויות סביב הצרכים של סוכנויות הפרסום, ולא של המשתמשים עצמם. כל עוד לרשתות יש את התמריץ לגזול כמה שיותר זמן, כך ימשיך לו מירוץ החימוש אל עבר האלגוריתם הממכר ביותר. מירוץ החימוש הזה אמיתי:
לסיכום, הרשתות החברתיות ממכרות במכוון. הן בונות סביבכם מודל התנהגותי, ומשתמשות בו כדי ללכוד את זמנכם. הרשו להן, והן ינהלו את חייכם כמו דיקטטור. קראו את עדותו של טים קנדל, בכיר פייסבוק לשעבר, מול ועדת בית הנבחרים:
"המסלול שלי בטכנולוגיה החל בפייסבוק שם הייתי מנהל המונטיזציה הראשון. חשבתי שהעבודה שלי הייתה למצוא מודל עסקי לחברה, וכזה שיאזן בין הצרכים של מחזיקי המניות לבין אלה של המשתמשים, המפרסמים והעובדים. במקום זאת, חיפשנו לכרות תשומת לב אנושית רבה ככל האפשר, ולהפוך אותה לרווחים חסרי תקדים מבחינה היסטורית. על מנת לעשות זאת, לא פשוט בנינו משהו כיפי ושימושי. לקחנו עמוד מספר המשחקים של תעשיית הסיגריות, כדי להפוך את המוצר שלנו לממכר ככל שאפשר כבר מההתחלה. חברות הטבק תחילה חיפשו איך להפוך ניקוטין לחזק יותר, אך לבסוף זה לא הספיק כדי להגדיל את העסק בקצב שקיוו. אז הם הוסיפו סוכר ומנטול לסיגריות, כך שתוכל להחזיק את העשן בריאות לזמן ארוך יותר. בפייסבוק, קטלוג פשוט של פרופילים היה מעניין, וגרם לאנשים לחזור לשירות. אבל המציאות העסקית הכריחה אותנו לגרום לשירות לגזול יותר זמן. לכן הוספנו עדכוני סטאטוס, תיוג בתמונות, ולייקים, מה שהפך מעמד חברתי לדבר העיקרי, והכין את הבמה למשבר בריאות הנפש של בני הנוער. אפשרנו למידע שגוי, תיאוריות קונספירציה ופייק ניוז לשגשג, ובכך היינו כמו מרחיבי הסימפונות של חברות הטבק, שאפשרו לעשן הסיגריות לכסות יותר שטח פנים בריאות. אבל התוכן המסעיר הזה לבדו לא הספיק. כדי להמשיך להגדיל את בסיס המשתמשים, ובפרט, את כמות הזמן ותשומת הלב שיתנו לפייסבוק, הם היו צריכים יותר. חברות טבק הוסיפו אמוניה לסיגריות כדי להגדיל את המהירות בה ניקוטין הגיע למוח. תוכן קיצוני ומלהיב – דמיינו תמונות מזעזעות, סרטונים גרפיים, וכותרות שמעוררות זעם – זרעו שבטיות ופילוג. התוצאה הייתה שימוש מוגבר ורווחים חסרי תקדים. היכולת של פייסבוק להציג את התכנים המעוררים הללו לאדם הנכון, בזמן הנכון, ובדרך הנכונה בדיוק; זו האמוניה שלהם. רשתות חברתיות מנצלות את החלקים הבראשתיים ביותר במוח שלך. האלגוריתם ממקסם את תשומת הלב שלך בכך שהוא מכה בך שוב ושוב עם תוכן שמפעיל אצלך את הרגשות החזקים ביותר, הוא מנסה לעורר, לזעזע ולהכעיס."
2. הן מרעילות אתכם
"הפסקתי להשתמש בטוויטר כי זה כמו חבורה של חולי נפש שזורקים חרא אחד על השני." – ג'ו רוגן
הרשתות החברתיות הן מכונת של שנאה, שם תוכן שלילי הופך לויראלי בצורה הרבה יותר מהירה ואמינה מאשר תוכן חיובי. זה קורה מכיוון שהאלגוריתם מחפש מכם להגיב. בני אדם מגיבים מהר וחד יותר לרגשות שליליים כמו פחד, כעס, או שנאה, מאשר לרגשות חיוביים. אנו מגיבים כך, כי בסביבה המקורית בה בני אדם התפתחו, דברים חיוביים יכלו לשמח אותנו, בעוד השליליים יכלו להרוג אותנו.
על ידי העצמתו של תוכן שלילי, הרשתות מכניסות סטרס לא נחוץ לחייכם. כתוצאה מכך, אתם מקבלים את התחושה שהעולם בחוץ רע כפי שהאלגוריתם מציג לכם. זה נמצא בניגוד מוחלט למה שתראו אם תניחו את הטלפון על השולחן ותצאו החוצה. הרחובות מלאים בחיוכיים. אנשים עוזרים אחד לשני. נראה שהכל סבבה.
חוץ מההעדפה האלגוריתמית לתוכן שלילי, יש סיבות נוספות לשנאה ברשתות.
קודם כל, טבען המרוחק הוא בעיה בפני עצמה. במציאות, אתם מנומסים, ומתייחסים לאנשים באדיבות ובכבוד. אתם משתדלים לא לפגוע באחרים, ואם אמרתם משהו לא במקום, אתם מרגישים רע על כך שפגעתם באדם שמולכם, ומתנצלים.
ברשתות החברתיות, ההתנהגות של אנשים משתנה בצורה חדה מזו שתראו מהם פנים אל פנים. הריחוק משחרר את המשתמשים מהמגבלות הסביבתיות שבדרך כלל מעצבות לנו את ההתנהגות, ומאפשר, סליחה על הביטוי, להיות חרא של בן אדם במינימום השלכות. אנשים כותבים דברים שלא היו מעזים להגיד במציאות.
לדוגמא, במציאות אנו מעבירים בערך 30% מהשיחה עם מישהו בדיבור על עצמנו. אונליין, נרקיסיזם נכנס לפעולה, והמספר הזה קופץ ל-80%.
שנית, כיום זה כבר מבוסס שככל שאנשים מעבירים יותר זמן ברשתות, כך הם גם יותר מדוכאים. כמובן, איך אנחנו יודעים שהרשתות הן אלה שגורמות לדיכאון, ולא הפוך, שהדיכאון עצמו מוביל אנשים להשתמש ברשתות החברתיות?
ובכן, איך בן אדם לא ייכנס לדיכאון כשבשנייה שהוא מתחבר – וזה גם ככה מתי שאין לו משהו טוב יותר לעשות – הוא מופצץ בתמונות של זוגות יפים מתנשקים בסיישל?
ובואו נניח לרגע שזה כן היה הפוך – שאנשים מדוכאים פשוט נכנסים יותר לרשתות החברתיות. במקרה כזה, השאלה שלי תהיה:
למה שתרצו להיות שם?
בכל מצב, מה שאתם קוראים ברשתות מגיע מאנשים שאינם במצב הרוח הכי טוב שלהם. או שהאפליקציה גורמת להם להרגיש חרא, או שהם נכנסים לאפליקציה מתי שהם מרגישים חרא. עבורכם, התוצאה זהה: חוויה מדכאת ולא נעימה.
אין כמו קוין הארט כדי להבהיר נקודה:
ג'ניפר אניסטון מספרת שהרגישה לחוצה מאוד כשהריצה חשבון אינסטגרם לחברת האיפור שלה, ותיארה את החוויה כ"פחות ממהנה". אבל, איך יכול להיות שהרשתות החברתיות כל כך ממכרות אם הן גורמות לבן אדם כל כך הרבה סטרס?
תשובה: מכורים לא מתמכרים רק לפרס. הם מתמכרים לתהליך. מהמר לא מתמכר רק לנצחונות. הוא מתמכר לכל הסייקל של ההימור, שם הוא לרוב מפסיד, אך אלה הנצחונות הקטנים פה ושם ששומרים עליו כך שיחזור שוב ושוב.
הרשתות אולי מעוררות בכם תחושות לא נעימות, ומציגות בפניכם אינספור חילופי טקסטים נסערים בין אנשים, אך אלו הם הפרסים שהאפליקציות זורקות לעברכם – הלייקים, התגובות על הסטורי, וכו' – ששומרים עליכם דבוקים.
ושימו לב באיזו ערמומיות הסטרס מגיח אליכם:
קיבלתם בקשת חברות. אתם נכנסים לבדוק מי שלח אותה, חושבים שזה ייקח דקה. בני אדם גרועים בחיזוי העתיד, ורבע שעה מאוחר יותר אתם עדיין גוללים את הפיד. והכל התחיל מבקשת חברות! הפיד הוא הדבר הראשון שאתם רואים, כי הוא המנוע העיקרי בלכידת תשומת הלב שלכם, והוא גם היכן שרוב הפרסומות נמצאות.
ואתם עדיין גוללים בפיד. זהו זרם אינסופי של גירויים, נהר של דופמין, עם דרישות מכל עבר. שלחו לי מזל טוב! תנו לי לייק על התמונה! שימו כסף בקמפיין ההדסטארט שלי! הגיבו לי על הפוסט בו אני מספר לעולם על ההתעללות שעברתי! לא רק שבזבזתם 45 דקות מהחיים שלכם, גם הכנסתם אליהם ערימות ענק של סטרס.
וכשאתם הם אלה שמשחררים קיטור, אז אתם עצמכם תורמים סטרס לחייהם של אחרים. הסוציולוג קית' האמפטון אומר, "כשאתם מודעים לדברים הרעים שקורים לאנשים שאתם מכירים, לא רק שזה מכניס סטרס לחייכם, זה גם מאפשר לכם לתמוך בהם ולהביע אמפתיה. לראשונה בהיסטוריה המודרנית, הקשרים עיקשים בצורה שלא היו אי פעם". ברשתות, אתם מתמודדים עם הסטרס של מאות אנשים שהם כלל לא חלק מחייכם. אתם צריכים לתמוך במאות בו זמנית, ולא רק בחבר או שניים.
לסיכום, אם אתם רוצים את מנת הרעל היומית שלכם, שום מקום אינו טוב יותר מהרשתות החברתיות. אנשים שם יגידו דברים שלא היו מעזים להגיד במציאות. או, כמו שמילה קוניס אמרה, "זה קיבל תפנית מכוערת והפך למי הכי רועש ומי יכול להיות הכי כועס ושלילי. ואז פשוט כבר לא כיף לשחק במשחק הזה."
3. הן פוגעות לכם בבריאות הנפשית
"רשתות חברתיות זה כמו שיערות סבתא… זה נראה כל כך מפתה ואתה פשוט לא יכול להתנגד, ואז ברגע אתה מוצא את עצמך עם אצבעות דביקות." – ג'וליה רוברטס
על הקשר בין בריאות הנפש לבין הרשתות כבר נגענו, אבל לא ציינתי שכבר סבורים שהקשר סיבתי. משמע, רשתות חברתיות גורמות, ישירות, למצב נפשי רעוע.
מחקר גדול מקוריאה מצא ששימוש גבוה ברשתות מיוחס למצב נפשי ירוד יותר אצל סטודנטים. כדי למצוא אם הסטודנטים הפחות יציבים נפשית פשוט נוטים לברוח לרשתות מלכתחילה, הוסיפו למשוואה גם מדדים מהשנה שקדמה למחקר.
התוצאה? הקשר נשאר חזק ביותר: על כל עלייה של יחידה אחת בשימוש ברשתות בשנה מסוימת, הסיכוי להתאבדות עלה ביותר מ-33% בשנה שלאחר מכן. בעזרת נתונים כאלה – לאורכן של שנים עוקבות – המחקר מצביע לכיוון של סיבתיות ישירה.
כמובן, זו לא הראיה היחידה.
במחקר מ-2014 (אבד לי הלינק בעריכה), לקבוצה אחת ניתנה המשימה לגלוש באינטרנט, בעוד שלקבוצה אחרת ניתנה המשימה לשוטט בפייסבוק. התוצאה הייתה שקבוצת הפייסבוק, אך לא הקבוצה השנייה, דיווחה על נפילה חדה במצב הרוח.
באופן דומה, מחקר מאוניברסיטת פלורידה חילק משתמשות פייסבוק קבועות לשתי קבוצות: לחלקן ניתנה משימה להיכנס לפייסבוק ל-20 דקות, בעוד שלקבוצה השנייה לקרוא באינטרנט על חתול האוצלוט. הבנות שחקרו על האוצלוט דיווחו על ירידה ברמת החרדה ובהתעסקות במשקל הגוף, בעוד שהקבוצה השנייה לא. ראשי המחקר אומרים שעצם זה שניתן להבחין בהבדלים כאלה לאחר 20 דקות בלבד, צריך לעורר אצלנו דאגות לגבי מה שימוש בפייסבוק לאורך יום שלם עלול לגרום.
מדוע הרשתות מורידות את מצב הרוח בצורה כה חדה?
מחקר אחד מצא שאנשים חשים מדוכאים אחרי שימוש ממושך בפייסבוק כי הם משווים את עצמם לאחרים. המסקנות מקבלות חיזוק אצל קרוס וורדיון, שמצא שמשתמשים ששוטטו בפייסבוק דיווחו על צניחה במצב הרוח כתוצאה מקנאה, תוך שעות ספורות. מחקר נוסף מצא גם הוא שפייסבוק שוחק את ההערכה העצמית כתוצאה מהשוואות שליליות למה שאנשים אחרים מעלים.
כשאתם גוללים פוסט אחרי פוסט שמראה כמה מושלמים החיים של כולם, יהונתן בג'קוזי עם חברה שלו, נועה בדיוק מכינה ארוחת בוקר מהבזיליקום שהיא וחבר שלה גידלו בגינה, רגע לפני שהם עולים על מטוס למלדיביים, זה לא מקרי שאתם מרגישים כמו שאתם מרגישים. כולם מרגישים ככה. ברשתות, כולם מדכאים את כולם.
אם אנשים נוטים להשתמש ברשתות כשהם גם ככה לא במצב הרוח הכי טוב שלהם, הגיוני שלהסתכל על תמונות מעוררות קנאה רק יבאס אותם יותר. שימו לב למחקר הבא מיוטה, עם הכותרת המפוצצת "הם מאושרים יותר ויש להם חיים טובים משלי: ההשפעה של שימוש בפייסבוק על תפיסת החיים של אחרים":
"הניתוח הרב-משתני הראה שמשתמשי פייסבוק ותיקים נטו יותר לחשוב שאחרים מאושרים יותר, ושהחיים אינם הוגנים. ואלה שמעבירים יותר זמן בפייסבוק מדי שבוע נטו לחשוב שאחרים מאושרים יותר, ועם חיים טובים משלהם."
מחקר מגרמניה הראה ש-1 מ-3 אנשים חש מבואס אחרי שימוש בפייסבוק. מה שהכי העצים את הכאב הנפשי היה הצפייה בלייקים, ברכות יום הולדת, ובתמונות של אנשים אחרים. "זה משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב במחקרים", אומר הפסיכולוג קרייג מלקין. "יש אנשים שמשווים את עצמם למה שחברים שלהם בפייסבוק מעלים."
ואם פייסבוק גורם לאנשים לחוש קנאה, רק תארו לעצמכם מה אינסטגרם וטיקטוק עושות. מעט מחקרים קיימים, אך מפתה לקחת את המסקנות מכל המחקרים שנעשו על פייסבוק, ולהחיל אותם על הפלטפורמות הללו. הרי מכל הפעילויות שפייסבוק מציעה, אינסטגרם וטיקטוק מזקקות את המרכיב הכי מסוכן: העלאת תמונות וסרטונים מעוררי קנאה, מרגעים שנבחרו בקפידה ונערכו היטב.
"אתה מקבל יותר רמזים מפורשים ולא מפורשים לכך שאנשים שמחים, עשירים ומצליחים מתמונה, מאשר מעדכון סטטוס," אומרת דר. חנה קרסנובה, אחת מראשי מחקר הקושר בין פייסבוק לקנאה. "תמונה יכולה לעורר השוואות חברתיות בעוצמה חזקה, וזה יכול לעורר רגשי נחיתות. אתה לא מקנא בסיפור מהחדשות."
מחקר אחר, מדנמרק, מצא שלאחר שבוע בלבד, נטישת פייסבוק משפרת את הבריאות הנפשית והסיפוק מהחיים, במיוחד עבור משתמשים כבדים, פסיביים (כאלה שרק צורכים תכנים), או אלה הנוטים לקנא בחבריהם. המחקר בדק 1,095 משתמשים, רובן נשים (86%) בנות 34 בממוצע, שהעבירו מעל שעה ביום בפייסבוק. רק דמיינו את האפקט על בנות נוער, שמעבירות פי 3 או 4 מהזמן מדי יום.
מחקר נוסף, הפעם מ-NYU, מוצא מסקנות דומות ומציע שעזיבת פייסבוק לחודש עלולה להוביל לשיפורים קטנים אך משמעותיים בבריאות, שמחה וסיפוק מהחיים, כמו גם ירידה בדיכאון וחרדה, פחות דרמה פוליטית ובעייתיות בחלוקת קשב, וכמובן זמן מוגבר עם חברים ומשפחה. ה"חיסרון" היחיד הוא מודעות מופחתת לחדשות:
"מצאנו שארבעה שבועות ללא פייסבוק משפרים את תחושת הבריאות, ומשמעותית מפחיתים את הביקוש לפייסבוק לאחר הניסוי, מה שמציע שכוחות כמו התמכרות עשויים לגרום לאנשים להשתמש בפייסבוק יותר ממה שהיו עושים אחרת."
אבל, המחקר המשכנע מכולם הוא זה של שאקייה וכריסטקיס:
קודם כל, החוקרים השתמשו בשלושה גלי נתונים, מתקופה של יותר משנתיים. זה אפשר להם לעקוב איך שינויים בהרגלי השימוש באו במגע עם שינויים נפשיים בתקופות זמן עוקבות. שנית, הם השתמשו בנתוני שימוש אמיתיים – ולא על דיווחים עצמיים לא מדויקים – שדלו ישירות מחשבונות המשתמשים. לבסוף, לחוקרים גם היה מידע על מעגל החברים האמיתי של המשתתפים, מה שאפשר להם להשוות בצורה ישירה בין אינטראקציות פנים אל פנים לאינטראקציות דיגיטליות.
התוצאות?
אינטראקציות פנים אל פנים חזו בריאות פיזית ונפשית גבוהה יותר. שימוש בפייסבוק חזה בריאות פיזית ונפשית ירודה יותר. הממצאים חזקים במיוחד בכל הנוגע לבריאות הנפשית. פה המחקר מצביע על סיבתיות ישירה: שימוש מוגבר בפייסבוק בשנה מסוימת, חזה צניחה בבריאות הנפשית בשנה שלאחריה. באופן עקבי, שימוש גבוה בפייסבוק חזה משמעותית ירידה בבריאות הכללית בשנה שלאחר מכן.
התוצאות נותרו בעינן גם כשהתחשבו ברמות ההתחלתיות של הבריאות, השימוש בפייסבוק, או המעגלים החברתיים האמיתיים של המשתתפים. שוב ושוב ושוב ושוב, שימוש מוגבר בפייסבוק חזה צניחה עתידית בבריאות. לסיכום, אינטראקציות דיגיטליות אינן תחליף לאלה המציאותיות. אם לצטט את החוקרים:
"היה חוסר קונצנזוס לגבי השפעתן של רשתות חברתיות על הבריאות, ללא ספק בגלל המורכבות, אך גם בגלל הקשיים הגלומים במדידת השימוש ברשתות והערכת ההשפעה בעזרת מחקרים תצפיתיים כמו שלנו. התגברנו על כמה מהחולשות של מחקרים קודמים בכך שהשתמשנו במדדים אובייקטיביים של שימוש בפייסבוק, ובשלושה גלי מידע. המסקנות שלנו עקביות על פני שלוש תוצאות שונות, ומציעות שבאופן כללי, פייסבוק לא מעודד רווחה ובריאות, ושמשתמשים יעשו לעצמם טובה אם יצמצמו את השימוש ויתפקסו במקום זאת בקשרים בעולם האמיתי."
4. הן גורמות נזק רב לבני נוער
"אני דואגת יותר ויותר מההשפעות השליליות הפוטנציאליות שיש לרשתות החברתיות על ההערכה העצמית של צעירים. כל מה שהם רואים בימינו הוא משהו שצריך לקנא בו, או תמונה של חוויה שמישהו אחר חווה ושהיא בלתי ניתנת להשגה עבורם, ושנמצאת בחייו 'המושלמים' או המרגשים יותר של מישהו אחר. נהיה קשה יותר ויותר לנערות ונערים צעירים להאמין בעצמם וליהנות מהחיים, מבלי להזדקק 'לשתף' חברתית בתקווה שיהיה לזה מספיק משמעות כדי לקבל לייקים. זה נורא. אין מקום לחופש או צמיחה אישית באמצעות חוויות חיים ספונטניות, ודיון בריא ושיתוף בחיים האמיתיים בין חברים ומשפחה נפגעים כתוצאה מכך. מה קרה לפרטיות? מה קרה לחברויות שמבוססות על שיחות אמיתיות וחוויות משותפות, מחוץ לאינטרנט ובתוך העולם האמיתי? זה עושה אותי ממש עצובה." – קייט ווינסלט
במרץ האחרון, מארק צוקרברג עמד בפני הקונגרס בארה"ב כדי לענות על שאלות לגבי השפעת המוצרים שלו על בריאות הנפש של ילדים. חברת הקונגרס קתי מקמוריס שאלה אם בפייסבוק ערכו איזשהו מחקר פנימי לגבי זה, אך צוקרברג ניסה להתחמק. לאחר שלחצה עליו, הוא הודה שכן, אך סירב לחלוק אותו.
כעת אנחנו יודעים מדוע.
קובץ פנימי בפייסבוק חשף שבקרב בני נוער שדיווחו על מחשבות אובדניות, 13% מהמשתמשים הבריטים ו-6% מהאמריקאים ייחסו את המחשבות לאינסטגרם. 32% מבנות הנוער אמרו שאינסטגרם גרם להם להרגיש רע לגבי הגוף שלהן, ו14% מהבנים בארה"ב דיווחו שאינסטגרם הוביל אותם להרגיש רע כלפי עצמם באופן כללי.
רוהיט צ'ופרה, ראש נציבות הסחר הפדרלית בארה"ב, אמר, "מסתבר שפייסבוק ידעו במשך שנים שאינסטגרם גורמת נזק רציני לבני נוער מסביב לעולם. כשמסתכלים על התמריצים הכלכליים הטבועים במודל העסקי מבוסס-המעקב שלהם, זהו עוד סימן שאי אפשר לסמוך על החברה הזו עם המידע שלנו." ואם לצטט את קתי מקמוריס, אותה חברת קונגרס, "זה גם מותיר אותנו בתהיות מה עוד הם מסתירים."
בסרט "מסכי עשן", דווח שמספר בנות הנוער שהגיעו לבתי חולים בעקבות פגיעה עצמית – סטטיסטיקה שהייתה יציבה במשך שנים – צמח ב-62% עבור בנות 15-19, וב-189% עבור בנות 10-14. העלייה החלה מיד לאחר שהרשתות החברתיות הפכו לזמינות על גבי סמארטפונים, ולאחר שפייסבוק הוסיפה את כפתור הלייק. אחוזי התאבדות צמחו גם הם, ב-70% ו-151% עבור שתי הקבוצות, בהתאמה.
האם הקשר סיבתי או מקרי? ניתן רק לשער. מה שאנו כן יודעים, זה שהמוח של בני נוער עדיין מתפתח, והוא תחת מתקפה מתמדת של מסכים מוארים וקוד זדוני.
אם גדלתם לפני עידן הרשתות, אתם בטח זוכרים שילדים היו משחקים בחוץ אחד עם השני כמעט מסביב לשעון. אינטראקציות אמיתיות שכאלה בונות ביטחון עצמי, אישיות, וכישורים חברתיים. היום, ילדים כל כך מפוחדים שהם בקושי יכולים לשמור על קשר עין, כשתאגידי ענק גונבים להם גם החיים דרך אלגוריתם ממכר.
מה זה אומר, שכל כך הרבה מאנשי הטכנולוגיה שעזרו לבנות את המערכות האלה מגנים אותן, ושולחים את ילדיהם לבתי ספר בהם מכשירים דיגיטליים אסורים?
תנו לזה לשקוע:
הילד שלכם שווה יותר לפייסבוק בתור מכור שדבוק למסך, מאשר בתור ילד שמח שמשחק בחוץ עם חברים. פייסבוק לא רוצה שהילדים שלכם ישחקו תופסת, יתאהבו, או יהנו מיופיו של הטבע, אלא אם הם עושים זאת בזמן שהם מעלים סטורי. החיים עצמם הם אויב טבעי של הרשתות, כי הן מתחרות בהן על תשומת לב. ככל שהילד שלכם נהנה מחיים עשירים יותר במציאות, כך הוא מעביר פחות זמן בפיד.
האם טיקטוק מעשיר את חיי ילדיכם, או שהוא שואב אותם?
שימוש יתר ברשתות מסוכן לילדים ולבני נוער, שמתבגרים תוך כדי פגיעה קשה במיומנויות חברתיות ועם שיעורים גבוהים יותר של דיכאון, דימוי גוף שלילי, חרדה חברתית בקבוצות, ורמות נמוכות יותר של אמפתיה וחמלה.
חוקרים במרכז למיפוי המוח ב-UCLA השתמשו בסורק fMRI כדי למפות את המוחות של 32 בני נוער בזמן שהשתמשו באפליקציה דמויית אינסטגרם. הם מצאו שלייקים הפעילו איזורים מסוימים במוח, כשמערכת החיזוק הייתה פעילה במיוחד. כשבני נוער רואים שהתמונות שלהם זכו להרבה לייקים, הם מראים פעילות גבוהה במיוחד במעגלי המוח שאחראים על חיזוקים, מה שכמובן מוביל אותם להתמכר.
שון פארקר, ראשון נשיאי פייסבוק, אמר, "זו לולאת משוב של אימות חברתי, בדיוק משהו שהאקר כמוני היה מוצא, כי אתה מנצל פגיעות בפסיכולוגיה האנושית."
יש לנו סיבות לחשוש מהתערבות עצבית בגיל כל כך צעיר, כי כבר נמצאו הבדלים מבניים במוחם של מתבגרים המכורים לאינטרנט, עם ליקויים בחומר הלבן המעורב ביצירת ועיבוד רגשות, תשומת לב, קבלת החלטות, ושליטה קוגניטיבית.
בקוריאה, היכן ש-12% מבני הנוער מכורים לאינטרנט, זו בעיה רצינית של ממש בבריאות הציבור. המדינה מודאגת, עקב הקשר ההדוק של שימוש מופרז באינטרנט עם תסמינים פסיכיאטריים כמו דיכאון ורעיונות אובדניים, או בעיות אישיות והתנהגותיות. זה הוביל את קוריאה לתת חסות לתוכניות כמו Jump Up Internet Rescue School, או התכנית למניעת התמכרות לאינטרנט אצל בני נוער.
האינטרנט מהווה סיכון לבריאות הנפש של ילדים גם בגלל יכולתם המוגבלת לוויסות עצמי, והרגישות ללחץ חברתי. ילדים רגישים מאוד להיכן הם עומדים ביחס לאחרים, וקשה להם להתמודד עם אותן תמונות מושלמות של אחרים באינסטגרם.
ההתמכרות לאינטרנט כבר מוכרת בכל העולם. זו תופעה אמיתית.
מחקרים הראו שילדים בודדים מתקשרים אונליין בתדירות גבוהה יותר, על מנת לפצות על כישוריהם החברתיים הירודים. לא עדיף, במקום לדכא את הסימפטומים עם תוכנה, שנעצב את חייהם כך שיפתחו כישורים חברתיים וינצחו את הבדידות?
כהורים, יש לכם כוח. אם לצטט את צ'מאת פאליהפיטיה, בכיר לשעבר בפייסבוק, "אני יכול לשלוט בהחלטה שלי, והיא שאני לא משתמש בחרא הזה. אני יכול לשלוט בהחלטות של הילדים שלי, והן שהם לא מורשים להשתמש בחרא הזה. ההתנהגות שלכם, אתם לא מבינים את זה, אבל אתם עוברים תכנות. אתם צריכים להחליט על כמה אתם מוכנים לוותר, כמה מהעצמאות האינטלקטואלית שלכם."
אנשים אומרים 'הכל במינון', אבל הרשתות החברתיות מעוצבות עוד משורת הקוד הראשונה ללכוד את המוח של הילדים שלכם, ולהפוך 'במינון' לקשה במיוחד.
שמרו עליהם.
5. הן זוללות לכם זמן יקר
"אני מעריך מאוד אנשים שלא משתמשים ברשתות החברתיות. יש אינסוף דברים שאנשים יכולים לבחור להתעסק בהם בזמנם היקר, אבל נראה כעת שיש מין ציפייה שאנשים יבחרו להשתמש ברשתות החברתיות, כאילו אין שום ספק בערכן. עבורי, יש כל ספק שיש להן בכלל איזשהו ערך." – גרג מלאנד
הסמארטפונים פלשו אל חיינו. בבריטניה, מעל מחצית מהמבוגרים וכשני שליש מבני הנוער מתעסקים בטלפונים בזמן שהם מדברים עם מישהו פנים אל פנים. רבע מהמבוגרים, ושליש מבני הנוער, משתמשים בטלפונים בזמן ארוחת הערב.
הרשתות החברתיות הן ערפד זמן במיוחד. הביטו בסטטיסטיקה:
האדם הממוצע מבזבז בהן 145 דקות ביום. בני 16 עד 24 מבזבזים אפילו יותר – כ-3 שעות ביום. המשתמש הממוצע נוגע בטלפון שלו בממוצע כ-2,617 פעמים ביום – חצי מכך על הודעות ועל רשתות. אנחנו מחוברים למציאות אלטרנטיבית.
המטריקס כאן.
כמות הזמן הממוצעת היומית עלתה בקרוב לשעה מאז 2012. שוב, זה קורה באופן מכוון, כי חברות הטכנולוגיה נועלות קרניים במירוץ חימוש אינטנסיבי אחר תשומת הלב שלכם. כל אחת מהן עורכת ניסויים יומיומיים, 24/7, כדי להפוך את האלגוריתם ליותר ממכר, על מנת למקסם את כמות הזמן שתבזבזו מול המסך.
המספרים, כמובן, רק עתידים לטפס.
בשביל קלות החישוב, בואו נניח שכמות הזמן הממוצעת שאדם מבזבז ברשתות נותרת בעינה, כ-145 דקות ביום – שהן 15% מהזמן שאתם ערים. אם תזכו להגיע לגיל 80, זה אומר 7 או 8 שנים קולקטיביות שזרקתם לפח, בגלילת פיד.
מה לעזעזל אנחנו עושים?
חשבו מה הייתם יכולים להשיג אם הייתם משקיעים 145 דקות ביום במשהו. איזה עסק או כישורים הייתם יכולים לבנות? כמה זמן איכות עם חברים יכולתם להעביר?
סטיבן תומפסון מהUFC אומר שייקח לכם חמש שנים להפוך מחגורה לבנה לחגורה שחורה בקראטה. בחמש השנים האלה, תתאמנו 145 דקות בשבוע, לא כל יום. דמיינו, אם הייתם משקיעים את 7 או 8 השנים הקולקטיביות האלה, לאורך חיים שלמים, בסגנונות שונים של לחימה. בכמה אמנויות הייתם משיגים חגורה שחורה?
שכחו מאמנויות לחימה. זה יכול להיות כל דבר – אופניים, צילום, עיצוב גרפי, צניחה חופשית, קרוספיט, טנגו, כתיבה, גיטרה, כל דבר שמעניין אתכם.
כשמתחילים להעריך את הזמן, הרשתות פתאום מרגישות כמו רעל. אלא אם אתם משתמשים בהן כדי לקדם את העסק (בתקווה שאתם יכולים להוכיח תשואה חיובית), הזמן שם הוא זמן יקר בו אתם לא עושים שום דבר פרודוקטיבי עם חייכם.
אותן 7 או 8 שנים קולקטיביות בהן הייתם דבוקים למסך הן שנים של פספוסים: החל מאינטראקציות חברתיות משמעותיות, ספרים מצוינים, שינה איכותית, טיולון נחמד על ההר, שקיעה יפה בחוף, ועד אותם שיעורי גיטרה עליהם חלמתם מילדות.
זמנכם בכדור הארץ מוגבל. האם אתם משקיעים את הזמן בבניית משהו, אישיות אולי, כזו שתעלה את הסיכוי שתמשכו לחייכם דברים טובים, ותפחית את הסיכוי שתמשכו אליהם דברים רעים? או שאתם צופים שעות בסרטונים בטיקטוק?
כל הזמן שמתבזבז ברשתות, הוא בעצם תוצר לוואי של העיצוב הממכר של התוכנות הללו. לדוגמא, תהיתם פעם מדוע לאינסטגרם או טיקטוק יש פיד אינסופי?
מפני שהם לא רוצים שתפסיקו לגלול.
טכניקת הפיד האינסופי (או אחותה, פונקציית ה-AutoPlay בנטפליקס או יוטיוב) זו שיטה בה החברות משתמשות כדי לגרום למשתמשים לצרוך יותר תוכן. פרופ' בריאן וואנסינק הראה שניתן לגרום לאנשים לצרוך 73% יותר מרק אם נותנים להם קערה שעושה לעצמה ריפיל אוטומטי בזמן שהם אוכלים. חברות הטכנולוגיה עושות את אותו הדבר, רק עם פידים אינסופיים והפעלות וידאו אוטומטיות במקום מרק.
כמובן, אתם יכולים לטעון שזמן ברשתות פשוט מחליף זמן בצורות מדיה אחרות – עיתונים, ספרים, משחקי מחשב, טלוויזיה, או גלישה באינטרנט. התגובה שלי:
מי אמר ששלוש שעות טלוויזיה ביום הן זמן שהושקע כראוי?
וגם, האם זמן ברשתות הוא החלטה מושכלת, או שזו החלטה שנולדה מהטריקים שהאלגוריתם מפעיל? זכרו את המחקר מ-NYU מחלק הקודם:
"מצאנו שארבעה שבועות ללא פייסבוק משפרים את תחושת הבריאות, ומשמעותית מפחיתים את הביקוש לפייסבוק לאחר הניסוי, מה שמציע שכוחות כמו התמכרות עשויים לגרום לאנשים להשתמש בפייסבוק יותר ממה שהיו עושים אחרת."
בתור ראיה לכך שהזמן ברשתות הוא זמן מבוזבז, שאלו את עצמכם שאלה:
מתי אתם לא מחוברים?
כשאתם עושים דברים מעניינים.
זה רק מראה לכם שהרשתות שלעצמן אינן "ממלאות". אלו פלטפורמות שנבנו לנצל את רגעי החולשה הכי פגיעים שלכם – כשאתם זקוקים לחיזוק חיצוני, תחושת שייכות, או תשומת לב. הן נבנו ללכוד את זמנכם, כדי למכור אותו לחברות פרסום.
נשבור את הטקסט בסרטון נחמד:
השחקנית קריסטן סטיוארט מסכמת יפה את עניין הרשתות: "דברים הרבה יותר מגניבים ופרודוקטיביים היו יכולים לקרות. אני יודעת שאני נשמעת מגוחכת וברורה מאליה; כולם אומרים את זה, ואני נשמעת כמו בן אדם מבוגר, אבל היינו יכולים לעשות דברים מגניבים הרבה יותר. זה גוזל כל כך הרבה זמן."
6. הן הורגות לכם את היצירתיות
"הטכנולוגיות בהן אנו משתמשים הפכו לכפייתיות, אם לא להתמכרות לכל דבר. זה הדחף לבדוק התראה של הודעה. זו המשיכה לבקר ביוטיוב, פייסבוק או טוויטר רק לכמה דקות, ואז למצוא את עצמך עדיין גולל את המסך שעה אחרי." – ניר אייל
דמיון הוא מצרך נדיר בימינו. נראה שכולם בורחים אל המסך ברגע הראשון ששיעמום תוקף. כשמוציאים את הכלב, או כשיושבים ברכבת, הסמארטפון תמיד שם, רודף אותנו. אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות לבד עם המחשבות אפילו לרגע.
היו ימים, לא הרחק אחורה, שישבנו על האסלה בבוקר וסיימנו תוך חמש דקות. היום, הרשתות החברתיות יינקו אותנו פנימה עד שהרגליים יהיו משותקות. זה רק מראה לכם עד כמה ערמומית היא אותה גניבה טכנולוגית של הרגעים הקטנים שלנו ביום-יום, כשבן אדם אשכרה שוכח שהוא יושב על אסלה.
הסמארטפונים בכללי, והרשתות החברתיות בפרט, יצרו חוסר סובלנות משווע וטווח תשומת לב קצר. אנחנו לא יכולים לעמוד דקה מבלי לבדוק את הטלפון. אילפו אותנו לצרוך תכנים, כאילו חטפו מאיתנו את המוח, כאילו שתלו בתוכנו וירוס.
זמן עם עצמכם, לבד בראש, בשקט, כשאתם חולמים בהקיץ ומדמיינים דברים, ככה נולדים רעיונות חדשים, מחשבות, יצירות, ופתרונות לבעיות.
זה מזכיר לי משהו. יש את הקטע הזה כשאני במטוס או ברכבת, מביט מהחלון על העננים או הנוף, לבד עם עצמי, ונכנס למין טראנס כזה בו רעיונות נופלים עליי כמו גשם. כך נולד לו הרעיון לספר שלי. אני תמיד דואג לכתוב הכל. אני אומר לכם, כשאין לכם מה לעשות חוץ מלחשוב, זה יכול להוביל לדברים מדהימים. חשבו כמה רעיונות כאלה אתם מאבדים כשאתם מזילים ריר על ישבנים באינסטגרם כל היום.
וכמובן, יש את הנוטיפיקיישנס הארורים.
הנוטיפיקיישנס הזמינו לחיינו מאות הפרעות ביום, והאיצו את מירוץ החימוש לתשומת הלב. לכל הפרעה כזו מחיר כבד: לוקח בממוצע 23 דקות להתפקס שוב על הדבר עליו עבדת. כמה אנרגיה יצירתית כולנו מאבדים כתוצאה מההתראות הללו?
מיליארדים של אנשים בכל רחבי העולם, רצים כמו תרנגולות בלי ראש, שולחים טקסטים, נותנים לייקים, מגיבים, ומפריעים למחשבות אחד של השני בלופ אינסופי. כל כך הרבה זמן, תשומת לב ויצירתיות נזרקים לפח. וזו התניה לכל דבר. האפליקציות מפריעות לנו, אבל עם הזמן אנחנו מתחילים לבדוק אותן לבד, גם כשאין מה לבדוק.
ג'ייסון ווליאמס, עובד גוגל לשעבר, נזכר כשהסתכל על אחד הלוחות במשרדים של גוגל. על הלוח, היה גרף שמדד כמה תשומת לב של משתמשים החברה הצליחה ללכוד ולמכור למפרסמים. "ואז הבנתי: יש כאן מיליון אנשים שסוג של הצקנו להם או שכנענו אותם לעשות את הדבר הזה שאחרת הם לא היו עושים," הוא אומר.
הנה עוד משהו מעניין:
ידעתם שעצם נוכחותו של סמארטפון פוגעת לכם בביצועי המוח?
"בדקנו את היפוטזת 'זליגת המוח', בה נוכחות סמארטפון לבדה עלולה לתפוס משאבים קוגנטיביים מוגבלים, ולכן להותיר פחות משאבים למשימות אחרות ולפגוע בביצועים הקוגנטיביים. התוצאות משני ניסויים מראות שגם כשאנשים מצליחים לשמור על תשומת לב מתמשכת, כמו כשנמנעים מהפיתוי לבדוק את הטלפון שלהם, עצם הנוכחות של המכשירים מפחיתה את היכולת הקוגנטיבית הזמינה."
כשהסמארטפון לידכם, המוח תמיד בהיכון לנוטיפיקיישן הבא.
הרשתות שודדות את העולם מדברים גדולים, גם בגלל שליחת המסרים המעורבים לנשים. אם, כבחורה, העלית פוסט שמתאר את הרעיון הגאוני שלך לנורות סולאריות, קיבלת 5 לייקים. העלי תמונה של הטוסיק שלך, ותקבלי מיליון לייקים. לכל אגו יהיה קשה מאוד להתנגד לכוחות כל כך מהירים וחזקים, ריקניים ככל שיהיו.
וכמובן, יש גם את מנטליות העדר.
בנג'מין פרנקלין אמר פעם, "אם כולם חושבים אותו דבר, אז אף אחד לא חושב". אתם רואים את זה ברשתות. יש כל כך הרבה מאותו הדבר. שמתם לב פעם כמה דומות כל הבנות באינסטגרם? אותן שפתיים. אותו ישבן. אותו הכל. זה כאילו הן העתק דיגיטלי האחת של השנייה. כולם גם מעלים את אותן תמונות סלפי מגוחכות. מה לעזאזל עבר על מוח של בן אדם שהוא החליט להעלות 500 תמונות של עצמו באותה פוזה?
אתם רואים את ההשפעה של הרשתות בכל מקום. מקומות שהיו יפים ואקזוטיים בעבר, כבר אינם. איפה שלא תטיילו, אנשים פשוט עומדים בתורות ענק, מחכים לצלם את אותו הסלפי באותה הפוזה, בשביל להעלות סטורי. ובבסיס כל המשחק הזה, מסתתרת תחרות פופולריות סמויה בה כל אחד מנסה להרשים אחרים.
כשתשתחררו מהכלא הזה, תתחילו לחשוב באופן עצמאי.
בעבר, מדי פעם היית נתקל במישהו שאין לו טלוויזיה. אנשים כאלה היו הולכים לאיבוד מהר כשהחבר'ה בעבודה היו מדברים על הפרק האחרון בסדרה שכולם רואים. אבל, באופן כללי, הם הרגישו אנשים מבריקים יותר. אני מקבל את אותה התחושה מאנשים שלא נמצאים ברשתות החברתיות. תחושה שהם שייכים לעצמם.
ללא כל הרעש הזה, תעניקו לעצמכם מתנה חסרת מחיר: את תשומת הלב וטווח הקשב העמוק הנדרשים ליצירה איכותית. לפתע, יהיה לכם זמן לחשוב.
7. הן דופקות לכם את הגוף
"היציבה הפיזית שלך מעצבת את היציבה הפסיכולוגית שלך, ויכולה להיות המפתח למצב רוח שמח יותר ולביטחון עצמי גבוה יותר." – איימי קאדי
כשרוכנים מעל מסך שעות כל יום, ישנן השלכות. אם לצטט את ג'ייק ג'ילנהול, "אנחנו מסתכלים למטה. אף אחד לא מסתכל למעלה. אני לוקח את זה ברצינות."
קודם כל, יש את הצוואר.
כשאתם בטלפון, אתם מטים את הראש ומכופפים את הצוואר, מה ששם לחץ רב על החוליות. בכל פעם שאתם מביטים מטה אל הטלפון, הצוואר שלכם נאלץ לתמוך ב-5 ק"ג נוספים, ובעומס כולל של 27 ק"ג. עשו זאת יום אחרי יום, והנזק מצטבר. ילדים, שמבנה השלד שלהם עדיין מתפתח, יכולים לפתח עקמת בעמוד השדרה.
הבעיה הנוספת עם יציבה גרועה, היא ששפת הגוף מעצבת אתכם:
איימי קאדי מצטטת מחקר בו קבוצה אחת של מתנדבים הייתה צריכה לענות על שאלות ביציבה זקופה, כשהשנייה בכפופה. כל המתנדבים היו ללא דיכאון קודם. הכפופים ענו על השאלות בצורה שלילית יותר מהקבוצה הזקופה, והיו עם "רמות נמוכות משמעותית של הערכה עצמית ומצב רוח, ועם פחד גבוה הרבה יותר."
במילים אחרות, כמו במחקרי הטסטוסטרון בסרטון, האקט הפיזי של כיפוף עלול להוביל למצב המנטלי שבדרך כלל מוביל לכיפוף – כמו הערכה עצמית ירודה. המצב הנפשי מעצב את שפת הגוף, ושפת הגוף מצידה מעצבת את המצב הנפשי.
זה מעגלי.
הכיפוף הזה עלול להשפיע גם על הזיכרון, אומרת קאדי, ומצטטת מחקר שחילק אנשים הסובלים מדיכאון קליני לשתי קבוצות, אחת זקופה ואחת כפופה. כשנתבקשו להיזכר ברשימת מילים הכוללת גם מילים חיוביות וגם שליליות, הזקופים זכרו כמות זהה משתיהן, בעוד הכפופים זכרו כמות גבוהה משמעותית של מילים שליליות.
ההשפעה של שפת הגוף על הנפש אמיתית. כשאתם כפופים שעות בגלל הוואטסאפ או הטיקטוק, אתם דוחפים את עצמכם להיראות ולחשוב כמו אדם שהחיים הביסו.
8. הן הופכות אתכם ליצורים א-חברתיים
"קומץ של אנשים, שעובדים בקומץ של חברות טכנולוגיה, דרך הבחירות שלהם ינהלו את מה שמיליארד אנשים חושבים היום. אני לא מכיר בעיה יותר דחופה מזו. זה משנה את הדמוקרטיה שלנו, וזה משנה את היכולת שלנו לנהל את השיחות ומערכות היחסים שאנחנו רוצים זה עם זה." – טריסטן האריס
כבר הספיקו לכנות אותנו "דור האלינור ריגבי", מחובר יותר מכל דור אחר בהיסטוריה, אך גם בודד באופן מיסתורי. ובכן, זמן חברה אמיתי עוזר לטפח קשרים עמוקים, עם אנשים איתם תוכלו לדון בנושאים האינטימיים ביותר. כשיותר ויותר אינטראקציות אונליין מחליפות זמן פנים אל פנים אמיתי, קשה לשמור על איזון חברתי.
הרבה לפני הרשתות החברתיות, טכנולוגיה דיגיטלית החלה להפריד בינינו. עוד בשנות ה-90, אנשים החלו לקרוא לזה "פרדוקס האינטרנט", הסתירה בין ההזדמנות המוגברת להתחבר, לבין היעדר המגע האנושי. בשנת 1998, קבוצת מדענים בקרנגי מלון אפילו קישרה בין שימוש באינטרנט לבין תחושת בדידות גבוהה.
הרשתות העצימו את הבעיה. רק זכרו, אין שום דבר חברתי בהחלקת האצבעות על גבי מסך. הוואטסאפ והאינסטגרם הם חיקוי עיוור של האינטראקציות האמיתיות והעשירות שעושות דברים נפלאים לבריאות. מכף רגל ועד ראש, אנו בנויים לתקשר פנים אל פנים. לרשתות חסר את התבלין האנושי הזה שגורם ללב לתקתק, ועוד לא נולדה הדרך לצמצם את ספקטרום התקשורת בין אנשים לקוד ASCII.
ג'ון קצ'יופו, מייסד המרכז למדעי המוח הקוגניטיביים והחברתיים באוניברסיטת שיקגו, הוא מומחה עולמי לבדידות. הוא מצא רמות גבוהות יותר של הורמון הסטרס אפינפרין בשתן של אנשים בודדים. כשניתחו את התאים הלבנים בדם, הוא מספר שגילו שהבדידות הצליחה לחדור כל כך עמוק ששינתה את התבטאות הגנים.
במילים אחרות, אתם משתנים פיזית כשאתם בודדים.
בניסוי אחד, קצ'יופו חיפש קשר בין בדידות לבין אינטראקציות פנים אל פנים ולכאלה שהן אונליין – פייסבוק, צ'אטים, משחקים מקוונים, ואתרי היכרויות. המסקנות, לא תופתעו לגלות: "ככל ששיעור האינטראקציות פנים אל פנים גדול יותר, כך אתה בודד פחות. ככל ששיעור האינטראקציות המקוונות גדול יותר, כך אתה בודד יותר."
כמובן, יכול להיות שאנשים בודדים פשוט נוטים לברוח לדיגיטל. ואולי גם, הלם, ככל שאתם מבלים פחות זמן בקרב אנשים בשר ודם, כך אתם נעשים בודדים יותר.
הרשתות מובילות לתחושה כאילו אתם בקשר עם אנשים. אתם רואים תמונות, עדכוני סטאטוס, ומרגישים כאילו הם בחייכם. כמובן, זה בסך הכל תעתוע. כדי שבאמת יהיו בחיים שלכם, תצטרכו לעשות מאמץ ולתחזק את הקשרים. תצטרכו לשבת מולם, כשהטלפון עמוק בכיס, ולחלוק סיפורים, עצות והרפתקאות אחד עם השני.
עשור או שניים של סמארטפונים לא ישנו את טבע האנושות.
איווט ויקרס, נערת פלייבוי לשעבר, הכתה את החדשות כשחברתה ושכנתה סוזן סאבאג' הבחינה בקורי עכביש ומכתבים ישנים בתיבת הדואר שלה. היא טיפסה לדירתה דרך חלון שבור, רק כדי למצוא את גופתה של איווט, שוכבת שם כבר מרבית השנה. תנור החימום ומסך המחשב שלה היו דלוקים כל הזמן.
הסיפור נעשה ויראלי. ויקרס מזמן הייתה סמל לנטייתה של הוליווד לנצל את הפחדים הבסיסיים ביותר שלנו. כעת היא הפכה לסמל לסוג חדש של אימה: הבדידות. ללא ילדים, מסגרת דתית, או מעגל חברתי, היא חיפשה קשר בין המעריצים שלה.
רשת הקשרים של ויקרס הפכה לרחבה מאוד, אך גם לרדודה מאוד. היא הייתה נגישה יותר משאבות אבותיה אי פעם היו, אך גם בודדה יותר. עם כל הקשרים הדיגיטליים שלה, אף אחד מלבד חברתה סוזן לא שם לב שמשהו לא תקין. המקרה שלה מזכיר לנו שתקשורת דיגיטלית לא יכולה לבנות קשרים עמוקים כמו תקשורת אמיתית.
יצא לכם לראות את הסרט "הרשת החברתית"? בסוף הסרט יש סצנה בה צוקרברג שולח בקשת חברות לאקסית שלו. ואז, הוא פשוט יושב שם, בוהה במסך בציפייה וחרדה, רגע סמלי של בדידות קיצונית בעולם אולטרא-מחובר.
רופאים במערב כבר החלו לדבר על מגיפה של בדידות. בערך 20% מהאמריקאים – כ-60 מיליון איש – מדווחים שאינם מסופקים בחייהם כתוצאה מבדידות.
רשתות חברתיות אינן הסיבה היחידה. המכונית, למשל, הביאה אל העולם מגורים פרבריים, שהרחיקו אנשים זה מזה. כשהטלפון הגיע, אנשים הפסיקו לדפוק על הדלתות של השכנים. הטלוויזיה גרמה לאנשים להישאר בבית. בכל פעם שטכנולוגיה חדשה ומרחיקה מגיעה, היא עוזרת לדחוף את מגיפת הבדידות קדימה.
בעזרת אלגוריתם מורכב, הרשתות החברתיות לוקחות את זה לרמות חדשות. בניגוד לשאר ההמצאות, הן מהונדסות – ומשופרות תמידית – כדי להפוך אתכם לזומביים בצורה מכוונת. הן מנצלות את הדחף המולד שלנו להתקבץ בקהילות, כדי לגרום לנו להתקהל דיגיטלית, ובאופן אירוני מפיצות את אותה הבדידות שבאו לנצח.
עם כל העוצמה המדהימה שלהן, זו המאפשרת לנו לשוחח מרחוק, הרשתות מפתות אותנו לבנות קשרים שטחיים. מקור כוחן הוא גם מקור חולשתן. במקום להשתמש בהן ככלי עזר לגישור מרחק כשאין ברירה, אנו משתמשים בהן בתור המנה העיקרית. בנות בימינו כבר לא מדברות בטלפון עם גברים שהכירו. הן "מדברות בוואטסאפ".
פרופ' שרי טרקל מ-MIT אומרת, "כיום, בלי ביטחון במערכות היחסים שלנו, ומלאי חרדה בכל הקשור לאינטימיות, אנו מחפשים בטכנולוגיה דרכים להיות במערכות יחסים ולהגן על עצמנו מפניהן בו זמנית. הקשרים שאנו יוצרים דרך האינטרנט אינם, בסופו של דבר, הקשרים הקושרים. אבל הם הקשרים שמעסיקים."
אם לסכם, תקשורת ברשתות אף פעם לא תפצה על היעדר הדבר האמיתי. אם סבתא רבא שלכם הייתה נשלחת לכאן מהעבר ורואה את כולם בטלפונים 24/7, בטח היו לה את אותה האימה וההלם שהיו לדמותו של חואקין פיניקס מהסרט "היא", כשהבין שכולם סביבו מדברים עם מערכות בינה מלאכותית במקום אחד עם השני.
לפני שהרשתות היו קיימות, אף אחד מאיתנו לא הרגיש שמשהו חסר. במקום להקליד לעבר אנשים, אכלסנו מרחבים פיזיים ופענחנו את שפת הגוף, טון הדיבור, והאנרגיה שלהם. פגשנו את השכנים, שסיפרו לנו ששרה חלתה בשפעת, שיוני בדיוק סיים תואר שני, ושיעל מחלימה מהניתוח בגב. אולי גם היינו קופצים לבקר אותה עם עוגה.
9. הן מזויפות מכל בחינה
"לולאות המשוב הקצרות ומונעות הדופמין שיצרנו הורסות את הדרך בה החברה עובדת. אין שיח תרבותי, אין שיתוף פעולה. מידע שגוי. זה שוחק את היסודות של איך אנשים מתנהגים זה לה. אין לי פתרון טוב. הפתרון שלי הוא שאני פשוט לא משתמש בכלים האלה יותר." – צ'מאת פאליהפיטיה, בכיר לשעבר בפייסבוק.
ברשתות החברתיות, הפרופיל של משתמש נבנה בצורה מלאכותית, כך שאינו משקף את חייו במציאות. הפרופיל מקרין איך אותו משתמש רוצה שאחרים יראו את חייו, ולא בהכרח איך הם באמת. הרגעים שהוא בוחר להעלות נבחרים בקפידה.
כפי שאמר הפסיכולוג הקליני קרייג מלקין, "כשאנשים נכנסים לפייסבוק הם בדרך כלל יוצרים פרסונה – הם מציגים את עצמם בצורה הכי שמחה שלהם. הם לעיתים קרובות בוחרים באירועים שמרגישים להם הכי טוב, ומשאירים דברים אחרים בחוץ."
אתם עושים את זה, וכל אחד אחר עושה את זה.
מלקין מוסיף, "זה משפיע עלינו עמוקות, כי חלק מהדרך בה אנו מפתחים תחושה חזקה של עצמיות וזהות היא בכך שאנו מוכרים וידועים על ידי אחרים. מוערכים. הם רואים מי אנחנו, והם מעריכים את מי שאנחנו, כולל הפגמים שלנו".
בסדרה "פורטלנדיה", פרד ארמיסן לוקח מישהי לחופשה באיטליה. הם מפרסמים תמונות יפות ברשתות, למרות שהם אומללים בחופשה וישנים רוב הזמן במלון. כשפרד מגיע הבית, ידידה שלו גוללת בתמונות שהעלה ואומרת לו שהטיול נראה מדהים. פרד אומר לה, "כולם באינטרנט, הם לא נהנים כל כך כמו שאת חושבת." היא עונה לו: "אני מניחה שאנשים פשוט גוזרים החוצה את כל העצבות."
מכירים את הבחור הזה?
זהו צ'סטר בנינגטון, הסולן הראשי של להקת לינקין פארק המפורסמת. התמונה היפה והשמחה הזו הייתה תמונה שהעלתה אשתו טלינדה. לצער כולנו, ימים ספורים לאחר שצולמה, הגיעו החדשות: צ'סטר תלה את עצמו בגלל דיכאון.
בכלל, טיפוח פרופיל ברשתות זה דבר מתיש. לא רק שאתם נאלצים להתמודד עם השפע המזויף בחייהם של כולם, אתם גם נאלצים לזייף שפע כזה בחייכם. כולם מעוותים את המציאות, ומסתכלים על אחרים עושים את אותו הדבר.
מדוע כולנו מרגישים את הדחף הזה לחלוק כל רגע בחיים? הרשתות נותנות לנו תחושה שאנו הדמות הראשית בסרט שיצרנו עבור אחרים. הן כמו משחק מחשב אליו שופכים את כל הזמן – כי הפנטזיה נוצצת מהמציאות – עד שהוא מכלה את כל החיים.
במשחק מחשב, אתם מפתחים דמות, וחשים דחף מתמיד להתחבר ולהעלות אותה ברמות. אתם מתוגמלים בנשקים ושריון טובים יותר, וכו'. באינסטגרם, אתם מפתחים דמות (הפרופיל שלכם) ומרגישים דחף מתמיד להתחבר ולהעלות את ערכה דרך תמונות וסטורי. אתם מתוגמלים בלייקים, תגובות וצפיות.
ג'רון לנייר, אביה המייסד של טכנולוגיית המציאות המדומה (VR) וכותב הספר "אתה לא גאדג'ט", אומר, "אני חושש שאנו מתחילים לעצב את עצמנו כך שנתאים לדמויות הדיגיטליות שלנו, ואני דואג משטיפה של אמפתיה ואנושיות בתהליך הזה."
כמובן, אנשים מעמידים פנים גם בעולם האמיתי. ההבדל הוא בקלות. במציאות, אם תרצו להיתפס כשמיליונרים, תנסו להחזיק במכונית יקרה. ברשתות, כל מה שתיאלצו לעשות זה לשכור רכב כזה ליום אחד (או להלביש אותו בפוטושופ) ולפרסם תמונה. אם מישהי תרצה להיראות טוב יותר, במציאות היא תתלבש יפה ותתאפר. באינטרנט, היא תשתמש באפליקציות שיסירו לה את הפצעונים ויעשו לגוף שלה צורת גיטרה:
מבחינים היכן הבעיה?
כשאדם מקבל חיזוקים חברתיים בהתבסס על שקרים, הוא יתהלך בעולם עם תחושת חרדה קבועה, כי אינו יכול לעמוד בתדמית האונליין שבנה לעצמו. איך לא תרגישו חרדה חברתית, אם בכל רגע מישהו עלול לגשת אליכם ולתפוס את הבלוף?
ושוב, כולם מבלפים. אתם משקיעים כל כך הרבה זמן בהנדסת פרופיל מחמיא שמתאר חיים מושלמים, ואז מבלים עוד יותר זמן בלבהות בפרופילים המושלמים שאחרים הנדסו, מבלי להבין שגם הם משקרים. זה מירוץ חימוש לכל דבר, ספירלה שהופכת את הפלטפורמות ליותר ויותר מנותקות מהמציאות.
הפילטרים וכלי העריכה העצמית מרשימים ביותר. קיבלתי את הטעימה הראשונה מהן כשעוד הייתי משתמש באינסטגרם, שם מישהי הייתה קופצת לי בראש הפיד בכל פעם שהייתי נכנס. האלגוריתם מדד את התגובה שלי והחליט שאני מחבב אותה.
האלגוריתם צדק.
הבחורה הזו, בסולם של 1 עד 10, הייתה 9.5. היו לה עשרות אלפי עוקבים. גם נראה שהיא חיה חיי יוקרה. כל התמונות שלה היו בביקיני או שמלות יקרות – מיאכטות, מטוסים, חופים טרופיים ומסעדות. מי שבאינסטגרם מכיר את הטייפקאסט.
יום אחד, היא העלתה סטורי עם בלון יום הולדת "25". שלחתי לה הודעה, "פאק חשבתי את בת 20, בחיים לא יצאתי עם מישהי בגילך". היי, אל תשנאו אותי – כשאתה נחמד, הן מתעלמות. והיא אכן ענתה. אחסוך לכם את המתח – קבענו ויצאנו.
רק בעיה אחת.
הבחורה לא נראתה כמו בתמונות. הייתה לה לסת מוזרה שאיכשהו הצליחה להסתתר באינסטגרם . גרוע מכך, היא הייתה מדוכאת ומדכאת מעבר לכל דמיון. היא סיפרה לי שיש לה מחלות אוטואימוניות שרודפות אותה מאז ילדותה. אם לצטט אותה:
"אני בן אדם חולה, ותמיד הייתי בן אדם חולה."
תודה לך, אינסטגרם, על דייט מושלם. גם שכחו מחיי הזוהר – אספתי אותה מאחת השכונות הכי עניות בארץ שראיתי אי פעם. נסעתי מחיפה למרכז כדי לראות דוגמנית. פגשתי בחורה דיכאונית עם לסת מוזרה ותסמינים כבדים של אנמיה ממאירה.
מאז, אני כבר לא מאמין שם לכלום.
אינסטגרם וטיקטוק, הפלטפורמות הויזואליות מכולן, הן גם המזויפות מכולן. בקרו באחת מהן לדקה, ותחשבו שכולם בכדור הארץ סלבס. לכל אחת יש בן זוג חתיך, בית מפואר, גוף חטוב, וחיוך של קולגייט. כולם תמיד בחופשה או במסעדות פאר.
רציונלית, אנחנו יודעים שזו אשליה, אבל המוח עדיין מגיב לזה. זה כמו ניתוח להגדלת ציצי: המוח יודע שזה רק סיליקון, אבל זה לא מונע ממנו להימשך לצמד החמד.
לראיה, מחקר הראה שמשתמשים ברשתות מאמינים שמשתמשים אחרים מאושרים ומצליחים יותר מהם, במיוחד אלה שאינם קרובים אליהם במציאות. חבר'ה, זה שקר אחד ענק. אתם משווים את האני האמיתי שלכם לגרסאות האונליין הערוכות היטב של אחרים. ההערכה העצמית שלכם תחת סיכול ממוקד.
וכמו שאמרנו קודם לכן, זה עלול להוביל לדיכאון. איך לא תרגישו כמו הלוזרים הכי גדולים עלי אדמות כשכולם כל כך נהנים בזמן שאתם בוהים בהם דרך מסך 6"? דרך ראייה מעוותת שכזו, כל תחושת בדידות וחוסר אונים רק יתעצמו.
כבני אדם, אנו כל הזמן משווים את עצמנו לאלה שאנו מביטים בהם. אנחנו יצורים היררכיים. אנחנו מחווטים להרגיש טוב כשאנחנו בפסגה, כדי שנמשיך לעשות את מה שעשינו כדי להגיע לשם, ולהרגיש רע כשאנחנו בתחתית, כדי שנעשה משהו בנידון. הרשתות החברתיות הן סרטן למוח, מכיוון שהן מציגות לכם רק דברים כאלה:
מרגישים כבר חרא?
אנשים רבים מפתחים חוסר ביטחון וספקות עצמיים בגלל התוכן המרהיב, הלא מעשי, והמאוד מזויף שמפרסמים אושיות האינסטגרם. צילומי הכושר יגרמו לכם לשנוא את הגוף. צילומי החופשות יגרמו לכם לשנוא את החיים. איך אמר אילון מאסק, נראה שלאנשים ברשתות יש חיים הרבה יותר טובים ממה שיש להם בפועל.
שרלוט בליס, חוקרת קוגניציה, רואה במעמד החברתי את שורש הבעיה ברשתות. היא אומרת שדיכאון הוא חבילה של התנהגויות – יציבה שמוטה, הערכה עצמית ירודה, נסיגה חברתית – שירשנו אבולוציונית. התנהגות כזו אפשרה לאבות אבותינו החלשים יותר לאותת כניעה לאלה הדומיננטיים מהם, כדי לחסוך נזק פיזי.
הרשתות החברתיות יצרו סביבה בה כולם מדכאים זה את זה על ידי פרסום בלתי פוסק של תמונות וסרטונים שממחישים עד כמה אחד במעמד גבוה יותר מהשני. התוצאה, כולם יותר מדוכאים ויותר מדכאים ממה שהם צריכים להיות.
אני דואג במיוחד לילדים שמעולם לא הכירו עולם ללא רשתות. זה מזכיר לי את משל המערה של אפלטון, שמתאר אנשים שחיים כבולים במערה כל חייהם, מול קיר ריק. על הקיר הם צופים בצללים של אנשים אחרים, שעומדים ליד מדורה איפשהו מאחור. הם נותנים שמות לצללים. עבורם, הצללים אמיתיים, הדבר היחיד שהם מכירים. אין להם תיאור מדויק של העולם האמיתי. הצללים במערה של אפלטון הם כמו "הדמויות" ברשתות החברתיות. המוח שלנו בטוח שהם מייצגים את המציאות.
אנשים בעידן שלנו מבלים שעות כל יום, משווים את חייהם לצללים של אפלטון המוקרנים לעברם ברשתות. אנחנו רצים על הליכון בשביל עוד לייקים, קושרים את הערך העצמי שלנו לכמות הפידבק שאנחנו מקבלים דרך קוד של אפליקציה.
אם לצטט בפעם השלישית את צ'מאת פאליהפיטיה:
"אנחנו מארגנים את חיינו סביב תחושת השלמות הזו, כי אנחנו מקבלים חיזוק בטווח הקצר – לבבות, לייקים, אגודלים למעלה – ואנחנו מבלבלים את זה עם ערך, ואנחנו מבלבלים את זה עם אמת. במקום זאת, מה שזה באמת, זו פופולריות שבירה ומזויפת לטווח הקצר, שמותירה אתכם אפילו יותר – ותודו בזה – חלולים וריקניים מלפני כן. כי אז היא מאלצת אתכם להיכנס למעגל הזה בו אתם חושבים, מה הדבר הבא שאני צריך לעשות עכשיו? כי אני צריך את זה בחזרה. חשבו על זה, רק כפול 2 מיליארד אנשים."
לפני שנחתום את העניין, מילה קטנה על פייק ניוז:
פייסבוק הפכה לבור שופכין של שקרים. אנשים מאמינים לכל פוסט, במיוחד אם שותף על ידי חבר – כי יש אמון מרומז בשיתוף בין חברים – ובמיוחד אם קיבל הרבה לייקים ותגובות, שנותנים לו אווירה של אמת. במקרה כזה, התוכן יהפוך לויראלי, למרות שלאלגוריתם אין דרך לדעת מה נכון ומה לא. יותר מזה, יש אנשי פרסום שבמכוון מפיצים שקרים. דיוויד הולמס, חוקר באוניברסיטת מטרופוליטן במנצ'סטר, מעריך שעד 40% ממה שמתפרסם ברשתות החברתיות עלול להיות שקרי.
לסיכום, אם אתם אנשי אמת – הרשתות הן לא המקום בשבילכם.
10. הן מעודדות אתכם להיות נרקיסיסטיים
"פייסבוק וגוגל טוענות בכבוד שהן נותנות למשתמשים את מה שהם רוצים. ניתן לומר את אותו הדבר על חברות טבק וסוחרי סמים. האנשים שמנהלים את פייסבוק וגוגל הם אנשים טובים, שהאסטרטגיות והכוונות הטובות שלהם הובילו לתוצאות איומות ובלתי צפויות. הבעיה היא שאין שום דבר שהחברות האלה יכולות לעשות כדי לטפל בנזק, אלא אם ינטשו את מודל הפרסום הנוכחי שלהן." – רוג'ר מקנאמי.
הרשתות הובילו למגיפה של נרקיסיזם והתנהגות פתולוגית. קשה לעמוד בפיתוי, כי הן מאפשרות לנו להתעסק בדבר האהוב עלינו: עצמנו. כל פוסט הוא פרסומת לחיים שלנו: תסתכלו עלי! תראו כמה כסף יש לי! תראו כמה אני מוצלח וסקסי!
ברשתות, אנו מקדמים את חיינו במודעות עצמית קיצונית בשביל תשומת לב: לייקים, צפיות ותגובות. עם הזמן, כתגובה לדופמין, אנחנו עצמנו הופכים לאלגוריתם למידה, כזה שמשכלל את עצמו על פני איטרציות של פוסטים והלייקים שצברו. כתוצאה מכך, אנו משנים את הדמות שבנינו כדי למקסם תשומת לב, לא אותנטיות.
אולי הראיה המשכנעת ביותר לטבע הריקני והנרקיסיסטי של רשתות כמו טיקטוק, אינסטגרם ופייסבוק, הוא שבעוד שהן מאפשרות לנו לשתף כל דבר, רוב המשתמשים פשוט מעלים זרם בלתי פוסק של תמונות או סרטונים של עצמם.
למעשה, מרכזי החיזוק במוח פעילים ביותר כאשר אנשים מדברים על עצמם. זוכרים שדיברנו על כך שבחיים האמיתיים אנשים מדברים על עצמם בסביבות 30% מהזמן, בזמן שברשתות המספר הזה קופץ ל-80%? הפידבק החיובי (לייקים, תגובות, צפיות) שכל כך קל לקבל שם, רק מחזק את ההתנהגות ומנציח את הנרקיסיזם.
הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) מתבטאת בדפוס של התעסקות עצמית, הצגה עצמית גרנדיוזית, תחושה שהעולם חייב לך, חוסר אמפתיה, נכונות לרמות אחרים, והשתוקקות לתשומת לב. בסקר מ-2008, 3% מהאנשים מעל גיל 65 הראו תסמינים של NPD, בעוד אצל חבר'ה בשנות ה-20, מספר זה שילש את עצמו ל-10%.
חלק מהחוקרים חושבים שאנחנו הופכים ליותר נרקיסיסטיים ופחות אמפתיים, כתוצאה מהניהול המתמיד של הפרסונה המקוונת שלנו.
מחקר אחד מאוניברסיטת מערב אילינוי מצא שלאנשים עם סימפטומולוגיה חזקה יותר של NPD יש יותר חברים בפייסבוק. הוא גם מצא שהם נוטים יותר לאשר בקשות חברות מזרים, לתייג את עצמם בתמונות, לעדכן את הפיד ותמונת הפרופיל באופן תכוף, ולהגיב בצורה אגרסיבית לביקורת שלילית כלפיהם. המחקר גם מצא שהם נוטים לחפש תמיכה חברתית מאנשים, אך לא לספק אותה לאחרים.
מחקר אחר, שנקרא "מי משתמש בפייסבוק?", חיזק זאת: "למשתמשי פייסבוק יש רמות גבוהות יותר של נרקיסיזם, אקסהיביציוניזם, ומנהיגות מאשר למשתמשים שאינם משתמשים בפייסבוק. למעשה, ניתן לטעון שפייסבוק מספקת באופן ממוקד את הצורך של הנרקיסיסט לעסוק בקידום עצמי והתנהגות שטחית."
הרשתות החברתיות מספקות פלטפורמה לרעבים לתשומת לב: שנו את תמונת הפרופיל – קבלו לייקים. כתבו סטטוס פרובוקטיבי – הציתו אש של תגובות. וכמובן, הראו לעולם כמה חברים או עוקבים יש לכם. זהו מנוע נרקיסיזם משומן.
כפי שכתב מאמר אחד, טוויטר הוא "סוג של מגפון מוגדל טכנולוגית, אמצעי להגברת העליונות הנתפסת של אדם על פני אחרים," בעוד שפייסבוק היא "מראה משופרת טכנולוגית, המשקפת עיסוק בדימוי העצמי של אדם, ובתגובות של אחרים לדימוי הזה, וברצון לעדכן את הדימוי הזה בתדירות גבוהה ככל האפשר."
השאלה, כפי שאומר ד"ר ויויאן ויניולס, היא האם פייסבוק ורשתות אחרות גורמות לנרקיסיזם, או שנרקיסיסטים פשוט נמשכים למקומות האלה מלכתחילה?
התשובה שלי:
האם זה משנה?
באופן ברור, הרשתות החברתיות מאוכלסות בנרקיסיסטים פתולוגיים בשיעור גבוה מחלקם האמיתי באוכלוסייה. אם זה המקום אליו הולכים אנשים שאובססיבים לגבי עצמם כדי להשיג תשומת לב זולה, לסדר זמנית את האגו, ולחפש תמיכה מבלי להחזיר תמיכה, האם זהו באמת מקום בו אתם רוצים לבלות את זמנכם?
11. הן ג'אנק פוד לנפש
"רשתות חברתיות זה כמו לצלול לתוך בריכה של חרא מדי יום ולהשתכשך בקרקעית בנסיון למצוא מטבע. נפלתי במלכודת הזו במשך שנים עד שהבנתי שזה התוכן הכי רדוד וחסר משמעות שיש, המבוסס כמעט כולו על הרצון להיות פופולרי, בהסתמך על זרים שיגרמו לך להרגיש טוב עם עצמך." – תגובת יוטיוב, BryInThe619.
איך תהפכו לאנשים שאתם יכולים להיות, אם הצורך שלכם בתשומת לב והערכה תמיד מסופק, ואם כל כך קל לעבוד על כולם שאתם כבר שם? במקום לבנות משהו, מה שבצדק היה מזכה אתכם בתשומת לב, אתם יכולים בקלות פשוט להעלות משהו, ולקבל גל עצום של דופמין שירווה לכם את הנפש וירגיע את הצמא להערכה.
בכלל, בן אדם לא בנוי לקבל מנות "אישור חברתי" כאלה כל 3 דקות. החושים של בני נוער כיום תחת גירוי מתמיד. המערכת העצבית שלהם הפכה לכזו אדישה, שהדבר היחיד שיניע אותם לחוש משהו הוא פחית של רד בול עם זץ של שוקר לאשכים.
בעבר, הייתם צריכים לזכות בתשומת לב. הרשתות החברתיות הן דרך עבור אנשים להרגיש כאילו השיגו משהו בחיים, גם כשלא עשו כלום. זו דרך זולה, מבחינת מאמץ וזמן, למשוך תשומת לב מבלי לעבוד עבורה. העלו סטורי, בום, מאות עיניים נשואות אליכם. זהו "מוצץ" דיגיטלי שמנוון את היכולת שלכם להתמודד עם החיים.
זה מזכיר לי שני דברים: ג'אנק פוד ופורנו.
כולם קלים ומהירים לצריכה, כיפיים באופן מיידי, מנחמים רגשית, בנויים לגרום לבינג', ובסופו של דבר ריקים ולא מספקים. פורנו ואינסטגרם הם חטיפים שמחלישים ומרעילים את הנפש. כמו שתעשיית המתוקים מנצלת את חולשת המוח לסוכר, כך האינסטגרם עושה זאת עם חיזוקים חברתיים שמפעילים רשת של איזורים במוח, כולל קליפת המוח הפרה-מצחית, סטריאטום הגחון והטגמנטל הגחוני.
ג'אנק פוד מנצל את החלק במוח שחושק בסוכר, שומן ומלח, ונותן פתרון מיידי, אך כזה שאינו מזין. חסר בו חומרים חיוניים, ולכן הוא עושה אותנו חולים. אוכל בריא מאט הזדקנות ומסדר את המטאבוליזם, בעוד ג'אנק פוד מוביל לסוכרת והתקפי לב.
פורנו מנצל את החלק במוח שחושק בסקס, ונותן פתרון מיידי, אך שאינו מזין. חסרים בו את הדברים החיוניים של מגע מיני אמיתי, ולכן הוא מותיר אותנו ריקים. סקס גורם לגבר לצאת החוצה באופוריה ובראש מורם. צפייה בפורנו גורמת לגבר לצאת החוצה בראש שמוט, בתחושה שהוא לא מסוגל למצוא מישהי שתשכב איתו.
אינסטגרם וטיקטוק מנצלות את החלק במוח שמשווע לתשומת לב, ונותנות פתרון מיידי, אך כזה שאינו מזין. חסרים בהן הרמזים החברתיים המורכבים שהופכים את האינטראקציה האנושית לכל כך עשירה. אינטראקציות פנים אל פנים הופכות אתכם לשמחים יותר, בעוד אינטראקציות על גבי מסך מותירות אתכם בודדים וריקים.
פורנו, רשתות חברתיות וג'אנק פוד הם מלכודות דופמין. שלושתם ישאירו אתכם כמהים לדבר האמיתי, אך באופן אירוני עם פחות סיכוי להשיג את הדבר האמיתי. למי יש כוח להתחיל עם בנות כשהרגע רוקנת לעצמך את הביצים? למי יש את התיאבון להכין ארוחה טובה כשהרגע תקעת קערת קורנפלקס? אותו דבר עם הרשתות.
שלושתם גם מאוד ממכרים. כשאתם מדוכדכים או משועממים, אתם נכנסים לטיקטוק. דופמין מיד מציף לכם את המוח, ואתם מרגישים יותר טוב. כמובן, זה לא נמשך יותר מדי זמן, והמצב מהר חוזר לקדמותו. בפעם הבאה שתרגישו רע, המוח ידחוף אתכם שוב להיכנס לטיקטוק, ולפתע אתם מבינים שפיתחתם תלות.
התלות הזו תשלח אתכם לרשתות בכל פעם שתצטרכו "מוצץ" כדי להפיג מתח, בדידות או מצב רוח רע אחר. הן יספקו לכם חיזוקים מיידיים שחסרים לכם בעולם האמיתי, אך, בדיוק כפי שלא הייתם מייעצים לחבר להמשיך להשתכר כדי להקל על הדיכאון שלו, כך גם אתם לא צריכים להסתמך על האפליקציות שיקלו על מצבי רוח ירודים. הם קיימים מסיבה כלשהי, ומצביעים על בעיה שורשית בה יש לטפל.
בדידות לדוגמא. המחקר שהזכרנו קודם, "מי משתמש בפייסבוק?", מצא כי "אחד הממצאים הבולטים ביותר היה הנטייה של אנשים נוירוטים ובודדים לבלות יותר זמן ביום בפייסבוק מאשר אנשים שאינם בודדים." הסכימו איתי שאותם אנשים יעשו בשכל אם ינסו לפתור את הבדידות, מאשר להשתמש בפייסבוק כאופטלגין.
אז, אל תתנו לרשתות החברתיות לנטרל אתכם עם מכות דופמין זולות. אל תאפשרו להן לעשות אתכם שבעים מקלוריות ריקות, או לספק עבורכם את הצרכים החברתיים הבסיסיים. השתמשו ביצרים האלה כדי להשיג דברים גדולים באמת בחיים.
בדיוק כמו בתפריט ג'אנק פוד, השפעותיו של תפריט רשתות חברתיות יתגנבו בשושו, עד שתסתכלו במראה יום אחד ותבינו לאיזה יצור מסכן ופאתטי הפכתם.
מהי תזונה בריאה יותר לנפש?
כבני אדם, הטבע שלנו הוא לתקשר במציאות, עם כל רמזי שפת הגוף המאפשרים חשיבה וטווח קשב עמוקים יותר. בתור מין חלש פיזית, הפקנו יתרונות אדפטיביים משמעותיים מהתנהגות כזו לאורך הצינור האבולוציוני, שם התאגדות לקבוצות הייתה בעלת חשיבות מכרעת להישרדותנו. לכן, הטבע ראה לנכון לחווט לנו את המוח, שלא השתנה הרבה מאז, כך שיתפקד הכי טוב תחת תקשורת כזו.
הרשתות החברתיות אינן תחליף לדבר האמיתי. הבעיה שהן כל כך ממכרות, שכמות הזמן העצומה שהן גוזלות פירושה פחות זמן חברה אמיתי. יחד עם שאר התחלואות שבהן, זה הוביל את ג'ו אדלמן, הדוחף לעיצובי תוכנה אתיים, להשוות את נזקן לחיי אדם לנזק שגרמו חברות הסיגריות לפני שמחקרים קשרו אותן לסרטן.
אל תתנו לרשתות לנוון אתכם.
12. הן חסרות טעם
"אני לא בפייסבוק. ואני גם לא בטוויטר. התעוררת הבוקר, אכלת ביצה? איך זה רלוונטי למישהו? רשתות חברתיות? פשוט תתקשרו אחד לשני, צאו לפאב, ושתו משהו." – דניאל קרייג, כוכב ג'יימס בונד.
אינטואיטיבי להניח שאנשים משתמשים ברשתות כי הן משפרות להם את החיים בצורה כלשהי. בפועל, הם משתמשים בהן כדי להרוג את הזמן עם תכנים חסרי דעת, כמו תמונות סלפי של כוסיות או סרטונים של חתולים מורידים מים באסלה.
בנוסף, לכל רשת חברתית יש תאריך תפוגה.
קחו את פייסבוק. כשהצטרפתם, זה היה כדי להתעדכן מה קורה בחיים של חברים, בני דודים, וכו'. מבוגרים, בזמנו, לא היו שם. גם פרסומות לא היו קיימות, אז למפלגות פוליטיות, ערוצי חדשות, ואנשי מכירות לא היה הרבה עניין בפלטפורמה.
כיום? פייסבוק שורצת פייק ניוז, ממים חסרי טעם, מתכוני GIF, פרסומות מציקות, קליקבייטים, ולוחמי מקלדת שיורים את זעמם אל העולם. כל הסיפור הזה כבר לא כיף. פייסבוק הפכה לעד כדי כך לא מושכת שצעירים נוטשים אותה לחלוטין. כל ההורים גם רשומים לשם, ורוב הילדים מעדיפים לא להיות היכן שאמא נמצאת.
הילדים עברו לסנאפצ'ט, ואז לאינסטגרם, ועכשיו לטיקטוק. הם ימשיכו לקפוץ מאפליקציה אחת לאחרת, כי תמיד יופיעו כאלה שהופכות את הקודמות לפחות אטרקטיביות. והן יופיעו, כי שכפי שאתם כבר יודעים, קיים מירוץ חימוש חסר רחמים לתשומת הלב שלנו, עם אלגוריתמים מתוחכמים שמפותחים מדי יום.
מה שמשך פעם כל כך הרבה אנשים לפייסבוק, נעלם כשהחברה נטשה את הפיד הכרונולוגי לטובת פיד אלגוריתמי. במקום לראות מה החברים שלכם עושים, כיום אתם מופגזים בערימות של תוכן שלילי, חדשות מזויפות, קרבות ענק בתגובות על פוסטים, ופרסומות מכל עבר – כאלה שהורגות כל כיף שעוד נותר.
לראיה, כ-64% מהמשתמשים מתחרטים על הזמן שהם מבלים בפייסבוק, וצמיחת כמות המשתמשים בארה"ב ואירופה נעצרה לחלוטין. אחרי Candy Crush ו-Grindr, פייסבוק היא האפליקציה השלישית שהכי מתחרטים על הזמן בה.
אם אתם שוקלים לבנות עסק סביב רשת כלשהי, זה צריך להיות דגל אדום עבורכם. אתם עלולים להשקיע את הזמן בפלטפורמה שתיכחד מהר משחשבתם.
וכמשתמשים, האם מה שהולך שם באמת כל כך מעניין? באמת אכפת לכם אם משה נמצא במיקונוס במסעדה של הטורקי ההוא שמפזר מלח? או 53 התמונות החדשות של התינוק השמנמן של ההיא מהחטיבה שלא פגשתם 17 שנה?
מוזר לאללה, אם תחשבו על זה, עד כמה מקובל זה הפך לשדר כל רגע בחיים דרך האינטרנט, ולהסתכל על שידורים של אחרים. זה משדר משהו עמוק ועצוב, לראות עד כמה אנשים להוטים לשתף הכל לצורך אישור מהסביבה. יש אנשים ברשתות שלא מסוגלים שתעבור חצי שעה מבלי שיפרסמו היכן הם נמצאים ומה הם עושים:
"בהפסקת צהריים בארומה!"
לאף אחד לא אכפת.
ופליז, חסכו מאיתנו את נאומי האוסקר – "אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם שהיו איתי שם בשנה האחרונה," או שלבכם עם המשפחות שנפגעו באסון, או את ציטוטי הבודהיזם המוארים – "השלום בא מבפנים. אל תחפש אותו בחוץ."
סתמו ת'פה ועשו משהו עם החיים שלכם.
לאף אחד לא אכפת מ-99% מהדברים שאחרים מפרסמים, ובכל זאת אנשים בוחרים לרבוץ בביוב הזה. כל פוסט מסריח מחוסר ביטחון וצמא לתשומת לב. למה בן אדם חושב שהקפה שהוא שותה בחוף כל כך חשוב שהוא צריך ליידע אחרים לגביו?
ומכל 1,500 החברים שלכם בפייסבוק, לכמה באמת אכפת מכם? 10? 50? 100? זה מזכיר לי את מספר דאנבר. האנתרופולוג רובין דאנבר הציע שלבני אדם יש את הזמן והיכולת לשמור על קשר עם 100 עד 200 איש במקביל – קבוע יציב לאורך ההיסטוריה, בכל תרבות, ועד היום. לכן, לטעמי, עדיף להשקיע את הזמן באנשים שמשנים.
חוששים שלא תהיו מאושרים אם לא תעלו כל רגע מהחיים לסטורי?
איריס מאוס מאוניברסיטת דנבר בחנה את ההשפעות הפרדוקסליות של ההערכה לאושר. בחיים, אתם נוטים לקבל את הדברים שאתם מעריכים, כי אלו הם הדברים שבהשגתם תשקיעו הכי הרבה. למעט יוצא דופן מפתיע שמאוס מצאה:
אושר.
ככל שאתם מחפשים אותו יותר, כך אתם מוצאים אותו פחות.
13. הן הופכות אתכם לסטוקרים
"אנחנו לא רוצים לחדור לפרטיות אחד של השני… אז במקום זה אנחנו חודרים לפרטיות אחד של השני – רק לא בזמן אמת." – שרי טרקל
הרשתות החברתיות הפכו כל אחד מאיתנו למרגל.
אתם רואים מי עשה לייק למי, מי צפה לכם בסטורי, מי הגיב על התמונה החדשה שהאקס או האקסית פרסמו, ואתם עוקבים אחרי אנשים בסתר. בת דודה שלי אומרת שלכל בחורה יש לפחות חשבון אחד נוסף, רק בשביל סטוקינג.
האם זו מרגישה לכם התנהגות בריאה?
דמיינו שגיליתם שמישהו היה בסניף הדואר וביקש לבדוק מי שלח לכם מכתבים, או שמצאתם את אותו בן אדם מחוץ לביתכם, בודק פעילות כדי לראות עם מי ומה אתם עושים. אנשים שעושים דברים כאלה – אנחנו שולחים אותם לבית משוגעים.
ברשתות, זו התנהגות יומיומית נורמלית.
לכולנו הייתה תקופה בחיים בה עלינו לרגל מדי יום לפרופיל של האקס או האקסית המיתולוגיים. הביקורים האלה רק עשו אתכם אומללים יותר, נכון? הפכו את כל התהליך לקשה הרבה יותר ממה שהיה לאבות אבותינו כשחוו פרידות.
לי עצמי פייסבוק הפריע במערכות יחסים. למה יש לך מלא תמונות עם בנות? למה ליאת עושה לך לייקים על כל דבר? למה סיון עוצמת עיניים בתמונה הזו שהיא מחבקת אותך? למה אתה אף פעם לא מפרסם איתי תמונות? למה אתה לא משנה את הריליישנשיפ סטטוס? הרשתות יצרו בעיות שאינן קיימות, יש מאין.
פגשתי לא מזמן בקניון מכר מן העבר. כנראה שהייתה לו את חברה שלי בפייסבוק, כי הוא מיד התחיל לפרט לי על החופשה בסיישל ממנה חזרנו, ועל כמה מטורף החדר שלנו במלון נראה. זה היה קריפי – הרגשתי כאילו הוא היה איתנו שם.
אל תתנו לרשתות להפוך אתכם לבחור הזה. זה קריפי, זה מוזר, וזה מרחיק. מה גם, אם אותה חברה לא הפסיקה להקיא מהרעלת מזון באותו שבוע בסיישל, הוא לא ראה את זה. הוא ראה רק את התמונות היפות, והיא גם העלתה להן את ה-Saturation.
14. הן לא יעזרו לכם בחיים הרומנטיים
"אני אוהב לשתות משהו בלילה, אז בקלות יכולתי להגיד משהו מטופש, ואני גם לא חושב שאתה צריך להיות כל כך זמין. אני לא רואה את מאט דיימון או בראד פיט או את עצמי רוצים לבטא את המחשבות שלנו ב-140 תווים ב-3 לפנות בוקר." – ג'ורג' קלוני
בני הדודים שלי, כולם בגיל צבא, מתעקשים להשתמש באינסטגרם ובטיקטוק. הם עוקבים, עושים לייקים, מגיבים, ושולחים לבנות הודעות. אני אומר להם שחבל על הזמן שלהם – מאותה סיבה שאפליקציות היכרויות הן בזבוז זמן עצום.
כגבר, המשחק נגדך.
להיכנס לאינסטגרם מחשבון של בחורה יהיה משכנע יותר מכל דבר שאכתוב. אתם פשוט לא מסוגלים להבין כמה תשומת לב הן מקבלות, עד שתראו זאת בעיניכם.
בקשו ממישהי להראות לכם את האינבוקס. אם היא נראית סביר, אתם הולכים לראות שם רשימה בלתי נגמרת של בחורים צמאים, כל אחד מהם ערכו כסכו"ם חד פעמי, עוד גלגל שיניים במכונה שמפמפמת תשומת לב והערצת חינם לבנות.
תארו לעצמכם מישהי ששולחים לה 150 הודעות ביום. כשתשלחו הודעה בתור הבחור ה-151, בעיניה תהיו לעוד חייל חי"ר במטח של צמא ונואשות מינית.
במציאות, לא תמצאו 150 בחורים אמיצים כל יום שייגשו למישהי שווה. בנות כאלה מרתיעות, ויהיה לה מזל אם ייגש אחד. רשתות חברתיות ואפליקציות היכרויות יוצרות אלטרנטיבה, בה גברים חסרי כישורים או ביצים יכולים לגשת מחוף מבטחים.
הבעיה, שוב: כשהיא רואה את ההודעה מכם, היא כבר ראתה מאה פרופילים שונים של גברים אחרים. עדר של זכרים מאכלס לה את האינבוקס, ואתם נקברים שם תחת 500 בולבולים. עצם הנוכחות שלכם ביניהם מוכיחה לה עד כמה אתם מעפנים.
גברים איכותיים עסוקים בבניית חברות, בטיולים בחו"ל, ובאינטראקציה עם בנות בעולם האמיתי. כתוצאה מכך, הם לא מוצאים את חייהם של רוב האנשים למעניינים במיוחד ביחס לשלהם, ולכן לרשתות אין יותר מדי מה להציע להם. גברים כאלה עושים דברים אקטיבית, במקום לצפות בחייהם של אחרים באופן פסיבי.
בנוסף, אל תהיו הליצנים שמגיבים ונותנים לייקים כל הזמן. נשים זקוקות לתשומת לב כפי שגברים זקוקים לסקס, וכשאתם מחלקים אותה בכזו קלות, אתם הורגים כל סיכוי איתה. גרמו לה לעבוד עבור חיבה מכם. כמו יהלומים, מה שבהיצע נמוך מוערך יותר. חלקו את תשומת הלב שלכם בחינם ואתם רק מראים שאין לה שום ערך.
בנות בימינו, כל כך זר להן כשמתחילים איתן במציאות. הן מסמיקות, משחקות בשיער, זזות מצד לצד, הן פשוט לא יודעות איך להתמודד עם גבר שיודע מה הוא רוצה. זה יוצר דינמיקת כוח נהדרת. נצלו את זה שכולם אונליין, ועשו מהלכים.
כשמתחילים עסק, אני תמיד ממליץ לוודא שחסם הכניסה גבוה דיו. הקושי מייצג את ההזדמנות. אם קל להתחיל עסק כזה, סיכויי ההצלחה צונחים, כי תוצפו בתחרות. זה בדיוק ככה פה. מה יותר קל, להתחיל עם מישהי דרך הודעה או פנים אל פנים?
לכו היכן שרוב הגברים פוחדים ללכת.
אל תשחקו משחק אבוד מראש.
לעזאזל, אם אתם כל כך שווים ומגניבים, למה אתם בכלל שולחים הודעות לבנות באינסטגרם מלכתחילה? זה משדר משהו שלילי: אין לכם אופציות בשוק, אז אתם מחפשים אותן באינטרנט. זה נכון עוד יותר באפליקציות היכרויות סטייל טינדר, בהן יש נימה כבדה שאתם לא מסוגלים למשוך בנות במקומות אחרים.
גם אם הפרופיל שלכם ב-OKCupid מדהים, עצם הנוכחות שלכם שם חושפת את הבלוף. עצם ההודעה ששלחתם בטיקטוק מבטלת אוטומטית כל דבר מגניב בפרופיל שלכם. העליתם סלפי מהאימון במכון? זה רק מוריד מכם יותר, וגורם לכם להיראות כמו לוזרים הנואשים וצמאים לתשומת לב. במילים אחרות, אכפת לכם.
סלפי זו התנהגות נשית, כי בנות טבעית צמאות לתשומת לב. לכן, אינטואיטיבית קל לנו יותר לקבל סלפי מנשים, כמו אצל אשת החתול הפרטית שלי:
בניגוד אליה, אצל גברים זה פשוט יושב רע.
בן דוד שלי בן ה-17 מתעקש שהוא צריך אינסטגרם כי בנות תמיד מבקשות לראות את הפרופיל שלו. שאלתי אותה, "אם היו רוצים להכיר לך מישהו, אבל לא היה לו חשבון אינסטגרם או פייסבוק, זה היה גורם לך לוותר על להכיר אותו?"
התשובה שלה: "הייתי רוצה יותר להכיר אותו. כל הבנים האלה שמעלים תמונות כל היום ומנסים להשיג יותר עוקבים, זה בעעעעע. אני אוהבת את המיסתורין."
מה אתם ממלמלים שם, שאין לכם זמן לדבר עם בנות במציאות, אז אתם אונליין? אל תערבבו אותי – האפליקציות האלה גוזלות הרבה יותר זמן. בטינדר אתם מחליקים שעות ימינה ושמאלה, באינסטגרם אתם מתכתבים לנצח, וגם אם הצלחתם להיפגש איתה – גיליתם שהיא כלל לא דומה לתמונות. חירבנתם את כל זמנכם לחינם.
חברים, אני לא אומר שהרשתות אינן שימושיות כלל. אני פשוט אומר שהתועלת והתשואה שלהן לא עולות על אובדן הזמן וההזדמנויות.
אני מרגיש בטוח להגיד את זה:
אם היו לכם שעתיים להשיג דייט, היה לכם סיכוי טוב יותר אם הייתם יוצאים החוצה ומתחילים לדבר עם כל אחת. תוך חמש דקות שיחה, תקבלו תחושה טובה לגבי הלוק והאישיות שלה, ותדעו אם שווה להמשיך משם. והיא מצידה חושבת שאתם תותחי-על על עצם זה שהתחלתם איתה, בניגוד לכל היצורים ששולחים לה הודעות.
כמו כן, זה יחסוך לכם את ההפתעה מהפער בין המציאות לבין האינסטוש. בעולם האמיתי, מה שאתם רואים זה מה שאתם מקבלים. תוכלו לחסוך כאב ראש, ולמיין בנות מהר יותר לאלה שיש להן פוטנציאל, ולאלה שמבזבזות לכם את הזמן.
ברשתות, התשואה פשוט לא שווה את ההשקעה.
זה מעלה בעיה נוספת, זו של שימוש בטקסט כדי לבנות חיבור. קשה לגרום למישהי להימשך אליכם באמצעות טקסט, שמפספס הבעות פנים, מגע פיזי, דקויות ווקאליות וכו'. הוא חסר את ההרמוניה דמויית הריקוד של אינטראקציה אמיתית, כזו המסוגלת להעביר את התכונות הייחודיות שלכם. חושבים שאתם זקוקים בימינו לאינסטגרם כדי להראות מי אתם? במציאות, הביטחון שלכם הוא כל ההוכחה שתצטרכו.
בגלל הבעיה הזו, שאי אפשר להראות ברשתות מי אתם באמת, בנות ישפטו אתכם על פי מדדים שטחיים, כמו כמות העוקבים. הן עושות את זה כמעט באופן בלתי מודע, ומשתמשות בנתונים האלה כדי לדרג אתכם. אבל מה אם אין לכם זמן לטפח נוכחות אונליין? במקרה כזה, עדיף שלא תהיו שם כלל. לפחות עכשיו יהיה לכם מיסתורין.
מיסתורין, אנחנו שוב חוזרים לזה.
מה כל הטעם בדייט? להכיר אחד את השני. אם היא רואה לכם את הסטורי כל היום, זה הורג את כל המתח והכיף. חלק גדול מטקס החיזור הולך לאיבוד. אתם הורגים את הפנטזיה שלה לגלות מי אתם לאט לאט, לקלף אתכם דייט אחרי דייט. השאירו את חייכם לדמיון שלה, ותנו לה להשקיע זמן ומאמץ כדי לגלות מי אתם. זה סקסי.
בנוסף להרס הקסם שבהיכרות, גם יציבות הקשרים נפגעת אצל בנות, שההיפרגמיה שלהן עובדת על סטרואידים ברשתות. במילים אחרות, בנות כל הזמן משוות את הגבר שלהן במציאות, לגברים הוירטואליים שמתקשרים איתן. הכמות השערורייתית של תשומת הלב המלאכותית שהן מקבלות, בסופו של דבר באה לעוכריהן.
תשומת הלב הזו מלאכותית, כי היא מבוססת בחלקה על טריקים אלגוריתמיים, ובחלקה על פידבק חברתי חיובי לגרסאות לא מציאותיות שלהן.
וזו פרצה כל כך קלה לניצול.
בנות אף פעם לא משתוות לתמונות שלהן ברשתות, והן מאוד חסרות ביטחון לגבי זה. אינסטגרמריות ינסו להרשים אתכם עם הפרופיל שלהן, אבל כשלא אכפת לכם, אתם בעצם אומרים להן שהעולם בו הן מלכות לא מסמל עבורכם כלום. לפתע הן יצטרכו להציג לכם משהו אמיתי, כמו אישיות. השתמשו בהתמכרות שלהן נגדן, ושאלו אותן מדוע הן נהנות מזה שגברים קריפים מזילים ריר על התמונות שלהן בביקיני.
מה אם מישהי תבקש מכם אינסטגרם כדי לשמור על קשר? כשבחורה מעוניינת, היא תהפוך עולמות כדי למצוא עבורכם דרך תקשורת חלופית. מה לגבי מספר טלפון? אם היא מסרבת, היא אף פעם לא הייתה מעוניינת. היא רק רצתה מכם לייקים.
דרך אגב, אם אתם מפורסמים, הרשתות כן יעבדו עבורכם. התהילה משנה הכל. פרופיל ברשתות יאפשר לגרופיות ובנות סקרניות אחרות גישה קלה להתחיל איתכם, ובמקרה כזה תתמודדו עם אותה בעיה איתה מתמודדת הכוסית הממוצעת:
אינבוקס מלא בצמא מיני.
רק דעו שכמו אצל נשים (אך פחות, גברים אינם היפרגמיים ויכולים להכיל פסיכולוגית תקשורת מתמדת עם אקשן פוטנציאלי מהצד), האופציות המוגברות יערערו לכם את הזוגיות. רק אופי ברזל יוכל לעמוד בפיתוי המתמיד של צ'וצ'ות בנות 20.
במקרה כזה, אם תרצו לשמור על חשבון ברשתות, זכרו את חוקי הכוח: גרמו לאנשים לבוא אליכם. זרקו רשת דיג רחבה – העלו סטורי מדי פעם, וצפו בהודעות נאגרות לכם באינבוקס. זה ההיפך הגמור ממה שרוב הגברים עושים. וגם במקרה הזה, וודאו שכל הסיפור לא גוזל לכם יותר זמן ממה שהוא צריך. זה מאוד ממכר.
ולכן, בנות שקוראות את זה:
מעולם בהיסטוריה נשים לא החפיצו את עצמן יותר. תמונות הישבן העסיסי שלכן עוד עלולות לרדוף אתכן בעתיד, כשתהיו בוגרות ותחפשו בחור על רמה להקים איתו משפחה. ברגע שמשהו עולה לרשת, הוא שם לנצח. אל תעשו משהו מטופש.
15. לרשתות לא אכפת מכם
צוקרברג: "כן אז אם אתה אי פעם צריך מידע על מישהו מהרווארד.."
צוקרברג: "פשוט תבקש."
צוקרברג: "יש לי יותר מ4,000 מיילים, תמונות, כתובות, חשבונות חברתיים."
חבר: "מה? איך השגת את כל זה?"
צוקרברג: "אנשים פשוט העלו את זה."
צוקרברג: "אני לא יודע למה."
צוקרברג: "הם "סומכים עליי"."
צוקרברג: "טמבלים טיפשים."
(התכתבות מתורגמת בין מארק צוקרברג לבין חבר, במהלך הימים המוקדמים של פייסבוק, כפי שדווח על פי Business Insider ב-13 למאי, 2010)
לרשתות החברתיות לא אכפת מהבריאות שלכם. למעשה, לא אכפת להן מהחיים שלכם כלל. דיברנו על האלגוריתם הממכר והטקטיקות שנועדו לשמור עליכם דבוקים למסך לכמה שיותר זמן, אך עדיין לא נגענו בכל נושא הפרטיות.
כשפייסבוק נולדה, שום דבר ממה ששיתפתם לא הפך לציבורי ללא רשותכם. כיום, הכל ציבורי כברירת מחדל, אלא אם תעשו מאמץ מכוון להפוך אותו לפרטי.
עד כמה בדיוק לצוקרברג לא אכפת מכם?
לא מזמן, פייסבוק ערכה בחשאי מחקר שחשף 689,000 משתמשים לתכנים מסוימים במטרה לתמרן ברגשות ומצבי הרוח שלהם. העניין עורר זעקה גדולה, מכיוון שהמדיניות הפדרלית של ארה"ב להגנה על משתתפי מחקר אנושיים דורשת לקבל הסכמה מודעת לדברים כאלה. פייסבוק מעולם לא ביקשה רשות.
כדי לחפות על חורי הפרטיות ההולכים וגדלים שלה, הצהרת הפרטיות של פייסבוק התארכה יותר ויותר עם השנים. כיום, היא ארוכה מכל החוקה האמריקאית.
פייסבוק עוקבת אחרי כל פעולה שלכם, החל מהאנשים איתם דיברתם ועד המקומות בהם ביקרתם. כשממשלת בריטניה הציעה פעם להעמיד נתונים דומים לרשות סוכנויות במסגרת החוק להסדרת סמכויות החקירה, הייתה תגובה עזה מאוד מצד אזרחים. כיום, פייסבוק הופכת מידע כזה לזמין לכולם.
עבור כל משתמש, פייסבוק בונה "פרופיל צל", ומאגדת אליו לא רק את נתוני השימוש שלכם מתוך פייסבוק, וואטסאפ ואינסטגרם, אלא מהרשת כולה, בעזרת קוד מעקב שאנשי פרסום מטמיעים באתרים, שמזהה את ה-IP שלכם ומקשר אותו לפרופיל הצל. פייסבוק אפילו משתמשת בטכנולוגיית זיהוי פנים בפרופיל הצל שלכם.
לגרמניה יש את חוקי הפרטיות והגנת המידע המחמירים בעולם, שנוצרו עקב שימוש לרעה בנתונים על ידי הנאצים והמשטרה החשאית של מזרח גרמניה. אחד החוקים הבסיסיים שם הוא שאסור לאסוף מידע ללא הסכמה מכוונת מהמשתמש.
יוהנס קספר, הממונה על הגנת המידע בהמבורג, אומר כי זיהוי הפנים הביומטרי מפר את החוק: "ביקשנו שוב ושוב מפייסבוק להשבית את זיהוי הפנים ולמחוק את הנתונים שמאוחסנים מהעבר". משתמשים אמנם יכולים לבטל את הפונקציה הזו, אבל רובם לא יודעים איך, ועל פי גרמניה – הצטרפות כברירת מחדל אינה הסכמה.
אם לא אכפת לכם מכל זה, בעתיד אולי כן יהיה.
הנתונים שלכם, בידיים הלא נכונות, עלולים לשמש כדי לפרוץ לחשבון הבנק שלכם, או לביתכם בזמן שאתם בחופשה. אם מחר תקום ממשלה רודנית, אתם לפתע עלולים להיחשב כפושעים בגלל פעולות מתועדות, כמו ספר שקראתם, או כי זיהו אתכם כהומוסקסואליים. יש סיבה שהתיקון השני עדיין עם ארצות הברית.
"ממש! כאילו זה הולך לקרות!"
זה בדיוק מה שיהודי אירופה אמרו כשהרצל ניסה להזהיר אותם מהכאוס הקרב ובא.
כמובן, לנתונים שלכם יש גם שימושיים עכשוויים:
פייסבוק יכולה לקבוע מתי בני נוער מרגישים חסרי ערך, חסרי תועלת, לחוצים או חסרי ביטחון, ולעזור למפרסמים להגיע אליהם. היה נחמד אם היו רגולוציות שמבטיחות שהמידע הזה מנוצל להצעת פתרונות לאותם בני נוער, אך זה לא קורה, ואנשי פרסום יכולים להשתמש במידע גם למטרות זדון. הרשתות קיימות כדי לאסוף את הנתונים שלכם, ואז לתת למפרסמים גישה אליהם. כל השאר זה רעש רקע.
ועל הונאה מכוונת של ילדים, שמעתם?
כדי למקסם רווחים, פייסבוק עודדו מפתחי משחקים לאפשר לילדים להוציא את כסף הוריהם ללא רשות. בתוך החברה, הם נתנו לזה שם: "הונאה ידידותית". ילדים כלל לא ידעו שהם מוציאים כסף אמיתי, או שפרטי האשראי של הוריהם נשמרים. עובדי פייסבוק ידעו שהחברה משטה בילדים וניסו להזהיר את הבכירים במשך שנים, אך תגובתם הייתה שפייסבוק מתמקדת במיקסום רווחים.
ילד אחד, בן 15, חויב $6,500 בשבועיים. הוריו ביקשו החזר, אך פייסבוק סירבו. ילד אחר חויב $1,000. כדי להבין מה קורה, אמו ביקשה שישחק לידה. היא שמה לב שבזמן שהוא משחק, הוא לוחץ לפעמים על כפתור בפינת המסך. הכפתור מעניק לו יכולות מיוחדות עליהן היא משלמת, למרות שהמשחק כלל לא מיידע על כך את בנה.
במשך שעות, אמו חיפשה בפייסבוק איך ליצור קשר עם החברה. כשלא הצליחה, בסופו של דבר היא הגישה תביעה. חשבו כמה הורים פשוט ויתרו, או שמעולם לא גילו שהם חויבו מלכתחילה. מבין אלה שכן גילו, רבים נאלצו לפנות לחברות האשראי, ל-Better Business Bureau, או לבית המשפט, כי פייסבוק מסרבת לתת החזר.
עובדי פייסבוק מכנים ילדים כאלה "לווייתנים", מונח בו משתמשים בתי קזינו כדי לתאר לקוחות נדיבים. אותם ילדים יכולים להוציא מאות או אלפי דולרים עד שאחד ההורים שם לב, זאת אומרת, אם הוא שם לב. עד כמה רחבה התופעה הזו?
אחוז החזרי החיוב הממוצע הוא 0.5%. החזר חיוב הוא כשחברת האשראי מתערבת כדי להחזיר לכם כסף. ועדת הסחר הפדרלית מדווחת שכל מספר מעל 2% הוא דגל אדום. לפי ה-Merchant Risk Council, אחוז החזרי החיוב בפייסבוק גבוה מ-9%.
פייסבוק כן מצאה דרך לפתור את הבעיה:
הורים לא ידעו שפייסבוק מאחסנת את פרטי האשראי שלהם, וילדים כמובן כלל לא הרגישו שהם מוציאים כסף אמיתי, אז כניסוי פייסבוק דרשה מילדים להזין את ששת הספרות הראשונות בכרטיס לפני שיוכלו לרכוש משהו. זה עבד, והפחית את החזרי החיוב. אבל זה גם פגע בהכנסות, אז פייסבוק החליטה לבטל את השינוי.
יותר מזה, פייסבוק פרסמה תזכיר פנימי המורה למפתחים לאפשר לילדים להוציא כסף ללא רשות הוריהם. המשימה המוצהרת של החברה היא "למקסם הכנסות, לא למנוע הונאה." אם ילדים מתלוננים, פייסבוק הורתה למפתחים להציע להם פריטים במשחק חינם, כי אלה דברים דיגיטליים שלא עולים לחברה כלום.
לאלה שהגישו תלונה לחברת האשראי, פייסבוק בנתה תוכנית שתערער אוטומטית על כל בקשה להחזר חיוב, מבלי לבדוק כלל כל מקרה לגופו.
בספר העתיק ביותר שלנו, אחד העקרונות האתיים המנחים הוא ש-"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", או "ואהבת לרעך כמוך." לחברות הטכנולוגיה בעיה מוסרית עמוקה. כמו שאמר לי חברי כפיר עובד, "מה שהם עושים לא אתי בעליל."
בנוסף לכל זה, יש גם את החלק של פייסבוק בתעמולות כמו במיאנמר, או בלינץ' בהודו בגלל מידע מזויף שרץ בוואטסאפ. זה רק מראה לכם את הכוח העצום שיש לרשתות. פייסבוק היום גדולה יותר מכל תעשיית הקפה. אנו חייבים רגולציות סביב פלטפורמות בקנה מידה כזה, כי ניתן להשתמש בהן בקלות למטרות זדון.
לסיכום, כל הסיבות להפסיק להשתמש ברשתות החברתיות כאן ועכשיו
"החיים די טובים בלי זה. אני לא מבין את הקטע." – בראד פיט
נסכם את הטיעונים שלנו לפרישה מוקדמת מהרשתות:
- הן ממכרות בטירוף, כי הקוד מאחוריהן נכתב במטרה ליצור חשקים ותלות שידביקו אתכם למסך לכמה שיותר זמן. ניתן לראות את זה במפגשים חברתיים, כשאנשים פיזית עם אחרים, אך מנטלית במקום אחר – הם נשאבים במהירות חזרה לוואטסאפ, טיקטוק, אינסטגרם, וכו'. בכך שהחברות מדביקות אתכם למסך, כך הן יכולות להציג בפניכם יותר פרסומות ולדרוש עבורן יותר כסף. מירוץ החימוש אחר תשומת הלב שלכם אמיתי, כשהמודל העסקי כולו הוא למכור אותו לאנשי פרסום.
- כתוצאה מכך, הרשתות הן משאבת זמן ענקית. כמות תשומת הלב שברשותנו סופית, ולכן אין שום מטבע בעולם שערכו מתעלה עליה. חשבו לאילו אנשים יכולתם להפוך אם הייתם מזרימים את כל הפוקוס והאנרגיה האלה למשהו אחר. השעות שאתם מעבירים ברשתות הן שעות שיכולתם להעביר במציאות עם חברים ומשפחה, או על ספרים מדהימים, שינה איכותית, וכישורים ששנים אתם כבר רוצים לפתח.
- הרשתות הורגות את היצירתיות, כי הן גונבות מכם כל רגע עם עצמכם, היכן שרעיונות ופתרונות מגיחים. בנוסף, הנוטיפיקיישנס מסיחים ומקשים על הריכוז, ומספיקה נוכחותו של סמארטפון לבדה כדי להפחית לכם את ביצועי המוח. מעבר לכל זה, יש את מנטליות העדר ברשתות, כשכולם נראים וחושבים אותו דבר. האלגוריתם מרווה את הפיד שלכם בדברים שנותנים לכם את התחושה שכולם מסכימים איתכם, וזה מחזק את כל מה שאתם מאמינים בו – ומרחיק אתכם מטיעוני נגד.
- הרשתות מוסיפות לחיים מתח לא נחוץ, כי הן מלאות בהתנהגות שלילית הרבה מעבר לשיעורה בחיים האמיתיים. זה קורה מכיוון שבטבע שלנו להגיב בצורה חריפה יותר לדברים שליליים, ולכן האלגוריתם נותן עדיפות לתוכן כזה. שנית, אנשים נוטים להיכנס לרשתות כשהם מלכתחילה לא במצב הרוח הטוב ביותר שלהם. בנוסף לכל זה, האופי המרוחק של הרשתות נוטה להוציא את הגרוע ביותר מאנשים.
- קיים קשר ישיר בין דיכאון ובריאות נפשית ירודה לבין שימוש ברשתות, ונראה שהקשר סיבתי. כלומר, הרשתות גורמות לכך בצורה ישירה. הן שוחקות את ההערכה העצמית על ידי השוואות של משתמשים לתוכן שאחרים מעלים. זה מסוכן אפילו יותר לילדים, שרגישים מאוד לרמזים חברתיים ושמוחם העדין עדיין בשלבי התפתחות.
- באופן אירוני, הרשתות מונעות מכם להיות חברתיים. כל סיב בגופנו נועד להתרועע אחד עם השני, אך הרשתות הן העתק חיוור של המציאות. חסרות בהן הרמזים העשירים שבאינטראקציות אמיתיות, כמו הבעות פנים, גוון קול, מגע פיזי וכו'. כל שעת זמן חברה אמיתי שהחלפתם בשעת טיקטוק או אינסטגרם, היא שעה בה פגעתם בקשרים האמיתיים שלכם, ודחפתם את המצב המנטלי שלכם מטה.
- הרשתות הן בלוף. הפרופילים נבנים בקפידה מלאכותית, ואינם משקפים את מציאות המשתמשים. אנשים מפרסמים רק רגעים טובים – וחותכים את כל השאר. חלק מהאנשים עושים זאת באופן קיצוני, ועושים דברים במיוחד כדי להעלות לרשתות, או שמשתמשים בכלי עריכה לשינוי המראה החיצוני שלהם. זה כמו משחק מחשב שמעסיק אתכם עד לנקודה שהוא מכלה את חייכם. אבל ככל שהתמונה שיצרתם רחוקה מהמציאות, כך תרגישו יותר חרדה בחיים האמיתיים, שמא יגלו.
- פייק ניוז מכל עבר. הרשתות הן בור ביוב של שקרים ואי דיוקים, להם אנשים מאמינים מבלי להטיל ספק. האלגוריתם מעדיף מעורבות ותגובות – לא בהכרח אמת – והמון סיפורים מזויפים בסופו של דבר הופכים לויראליים כי הם מספיק מסעירים.
- הרשתות גורמות לכולם להרגיש כמו סלבריטי, ויצרו מגיפה של נרקיסיזם והתנהגות פתולוגית. הן מנצלות את הצמא המולד שלכם לאימות חברתי, והופכות אתכם למרכז תשומת הלב (המזויף, כי האפליקציה גורמת לכל משתמש להרגיש ככה). עם זריקות דופמין אלגוריתמיות, הן מחזקות אצלכם התנהגות שטחית כמו פרסום סלפי.
- רכינה מעל הטלפון מוסיפה 5 ק"ג של עומס על הצוואר. שעות כל יום, זה המון עומס מצטבר. ילדים, שעדיין מתפתחים, עשויים לפתח עקמת. כמו כן, שפת הגוף מעצבת את ההתנהגות. על פי איימי קאדי, יציבה כפופה כמו זו המיוחסת לשימוש בטלפון, עלולה להוביל לדימוי העצמי ומצב הרוח הירודים שמאפיינים אנשים כפופים.
- הרשתות הן ג'אנק פוד לנפש, מלכודות דופמין מנחמות רגשית. סוכריות טעימות, אבל ריקות מבחינה תזונתית. לייקים מרגישים טוב, אבל אינם מזינים כמו אינטראקציות אמיתיות. זה גם מסוכן: ג'אנק פוד לוקח לכם את התיאבון לתזונה בריאה, שהייתה מביאה עימה חומרים חיוניים. לייקים לוקחים לכם את התיאבון לתשומת לב, שבאופן מסורתי הייתם משיגים בעזרת עשייה ובנייה בחיים. אל תסתמכו על תרופות כמו ג'אנק פוד ורשתות חברתיות כדי לדכא מצב רוח ירוד. תקנו את בעיות השורש.
- הרשתות מלאות זבל. נועה אכלה חביתה! יוני רץ 5 ק"מ! המימים המעפנים, החדשות המזויפות, הקליקבייטים, הפרסומות, מתכוני ה-GIF, לוחמי המקלדת שנלחמים זה בזה, כל אלה הם רק חלק ממה שהוביל צעירים לנטוש את פייסבוק בהמוניות. אם אתם חושבים לפתוח עסק ברשתות, היזהרו. אין לכם שליטה, ואתם עלולים לאבד את כל מה שבניתם כשהפלטפורמה שבחרתם תגיע למחזור החיים שלה.
- זה הופך אתכם למציצנים הזוחלים לחייהם של אנשים, ושם אתכם חשופים לסטוקינג כזה בעצמכם. זה הגיע למצב שלאנשים יש חשבונות מזויפים, רק כדי שיוכלו לעקוב בסתר אחרי אחרים. הרשתות גם יכולות להפריע למערכות היחסים הרומנטיות שלכם, כפי שרבים יכולים להעיד. זה מוסיף אליהן מורכבות מיותרת.
- הרשתות ימשכו אליכם אנשים מהמין השני, במיוחד אם את אישה שנראית טוב, או אם אתה גבר עם המון עוקבים. זה משחק מסוכן, כי העניין המוגבר בכם (אם כי ברובו מלאכותי) יכול בקלות לערער את היציבות של מערכות יחסים קיימות. עבור גברים שאינם מפורסמים, הרשתות הן בזבוז זמן ענק שיוכלו להחליף בתשואה גבוהה הרבה יותר אם פשוט יצאו החוצה ויתחילו עם בנות. חוסר הנוכחות אונליין גם יסקרן.
אז ,מה עושים?
"פלטפורמות ואלגוריתמים שהבטיחו לשפר את חיינו עלולים למעשה להעצים את הנטיות האנושיות הגרועות ביותר שלנו. נוכלים ואפילו ממשלות ניצלו את אמון המשתמשים כדי להעמיק מחלוקות, להסית לאלימות, ואפילו לערער את התחושה המשותפת שלנו לגבי מה נכון ומה שקר. המשבר הזה אמיתי. הוא לא מדומיין, מוגזם או מטורף." – טים קוק, מנכ"ל אפל.
כעת תוכלו לעשות בחירה מושכלת אם ומדוע תרצו לקחת חלק בעסק שמושך לכם בחוטים כמו מריונטה, וקיים כדי למכור את החיים שלכם לאנשי פרסום. אני לא רואה יותר מדי פתרונות באופק. פרישה מהרשתות יכולה לעשות לכם טוב:
אפשרות ראשונה היא לצאת מאור הזרקורים הדיגיטלי אל העולם האמיתי. מחקו את החשבונות ברשתות. חיו את חייכם באושר. הפכו לרוח רפאים. האפשרות האחרת היא לקחת צעד אחורה ולנתח את התועלת שכל פלטפורמה מביאה לחייכם:
- מחקו את החשבונות שיושבים ללא שימוש. אצלי היה מדובר בטוויטר, פינטרסט ולינקדאין. לסנאפצ'ט וטיקטוק אף פעם לא נרשמתי. טיקטוק מפחיד אותי – יש לי בת דודה שנראית כמו נרקומנית בכל פעם שהיא שם בפיד. מחקו גם מלכודות דומות, כמו פייסבוק ואינסטגרם, אם בא לכם לתבוע את זמנכם בחזרה. מחקתי אותן לפני קרוב לשנה. אם אתם חייבים אחת מהן בשביל העסק, היכנסו מהמחשב והתקינו את התוסף News Feed Eradicator, שיחסום את הפיד ויבטיח את שפיותכם.
- יוטיוב הוא יצור שונה. התכנים שם ברמה גבוהה משמעותית מהתכנים ברשתות האחרות, עם אנשים שמשקיעים טונות של יצירתיות בערוצים שלהם. אני משתמש בו בעיקר כדי לצרוך ידע שימושי וללמוד דרך פודקאסטים. כדי למנוע מהאלגוריתם של יוטיוב לזרוק אותי לבור הארנב, אני משתמש בו מהמחשב, עם התוסף DF YouTube שמסתיר את ההמלצות. כך, אני צופה רק בתכנים שאני מחפש. בטלפון, השתמשו באפליקציית NewPipe, שמזקקת את חווית השימוש בצורה דומה.
- הסירו את האפליקציות מהטלפון. זוהי דרך מפתח להגביל את זמן המסך ולהילחם בקוד הממכר. בשבוע לאחר שמחקתי את האינסטגרם, מצאתי את עצמי לאורך היום מחפש בכפייתיות את האייקון על המסך. רק אז הבנתי עד כמה הוא ממכר.
- כדי להרוג התנהגות כפייתית, בטלו את כל הנוטיפיקיישנס – הצפצופים, הרטט, והנקודות אדומות מעל האייקונים. זה משנה חיים, והוכח כמסייע להחזרת השליטה בטלפונים. אם לא תעשו זאת, תתנו לכל אותן חברות טכנולוגיה את הכוח לשעבד לכם את המוח. אותן חברות יודעות שהן מקבלות מכם יותר זמן מסך כשהן מפריעות לכם ברגע שקיבלתם לייק או הודעה, ולכן אינן מכבדות את תשומת לבכם.
- אם אתם רוצים כלי דמוי אינסטגרם ליצירת גריד ושיתוף תמונות, השתמשו ב- VSCO. יש לו פילטרים וכלים מעולים, בלי הלחץ החברתי (לייקים, תגובות וכו') והאלגוריתם המניפולטיבי של אינסטגרם. המודל העסקי שלהם שונה: האפליקציה הבסיסית חינמית, אך יש לה גרסא בתשלום עם פילטרים נוספים בתשלום.
- אם אתם עובדים עם הרבה מיילים, ממליץ בחום למחוק את האפליקציה מהטלפון ולבדוק אותם רק כשאתם מול מחשב, בתקווה שפעם או פעמיים ביום.
- אם אתם זקוקים למידע ספציפי מאוד (ואם גוגל לא מספיק), פרסמו טופיק בפורום ייעודי – כמו TomsHardware בנושאי חומרה, Audio Science Review בסאונד, וכו'. בכל הקשור לחדשות, אל דאגה. אם סיפור מתפוצץ ונהיה חשוב מספיק, הוא יגיע אליכם בכל מקרה. בדרך הזו, טבעית תסננו את כל השטויות שרצות ברשתות.
- בישראל כולם בוואטסאפ, אז בעייתי למחוק אותה. כולי תקווה שנתחיל להשתמש בסיגנל. סיגנל מכבדת את הפרטיות, ואינה תורמת מידע לשום פרופיל צל. היא אינה קיימת למטרות רווח, והפכה מפרויקט של שלושה אנשים לחתיכת אופרציה. בריאן אקרון, אחד ממייסדי וואטסאפ, עזב את פייסבוק לאחר מחלוקות עם צוקרברג, והצטרף לסיגנל בתור יו"ר, אליה הוא גם תרם 50 מיליון דולר. מטרת החברה, לטענתו, לבנות את חווית התקשורת הבטוחה ביותר על פני כדור הארץ. בעבר, הוא ושותפו בוואטסאפ התבטאו כנגד מודל הפרסום של פייסבוק: "אף אחד לא מתעורר בהתרגשות לראות עוד פרסומות; אף אחד לא הולך לישון בציפייה לפרסומות שיראה מחר. הן הפרעה לאסתטיקה, עלבון לאינטליגנציה, והפרעה לכיוון המחשבה." לפני הדיל המפורסם, צוקרברג הבטיח לוואטסאפ שלא ישתף את הנתונים ממנה עם פייסבוק. ההבטחה הופרה כשנה וחצי לאחר מכן, כשפייסבוק שינתה את תנאי השירות כך שיוכלו לגשת לנתוני וואטסאפ ולאסוף אותם אל תוך פרופיל הצל המאוחד מכל הרשתות שלה. סיגנל או וואטסאפ, באופן כללי אנשים מגזימים עם ההודעות. זה מאוד מתסכל, כי הפינג פונג של ההודעות לוקח הרבה יותר זמן משיחה. לוקח לי מאה שנה לנסח הודעה, במיוחד כשאני כל רגע צריך לתקן את התיקון האוטומטי. בטקסט, קל מאוד גם לא להבין נכון את 'האנרגיה' מאחורי המילים. ההמלצה שלי: השתמשו בהודעות בשביל לוגיסטיקה. "בא לסבתא היום?", "יוצאים הערב?", וכו'. התקשורת צריכה להיות קצרה ותמציתית. חתכו דיונים חסרי תועלת. אם אתם נכנסים ללופ של הודעות, פשוט ויעיל יותר להתקשר. שיחה קולית גם יותר כיפית, כי אתם שומעים קול של בנאדם. ועוד משהו, אל תתנו לקבוצות הוואטסאפ להשתלט על חייכם. הן הדרך המהירה ביותר לאבד את השפיות. יישומים כמו וואטסאפ וסיגנל נועדו להקל לנו על החיים, לא לכלות אותם. ועובדה אחרונה שלא ידעתם: וואטסאפ עצמה, כמו גם פייסבוק מסנג'ר וסקייפ, עברו להשתמש בפרוטוקול של סיגנל, שהקוד שלו פתוח וחופשי לשימוש.
- אם קשה לכם לעבוד או ללמוד בגלל שאתם מתפתים להיכנס לאתר כלשהו או לאפליקציה מסוימת, השתמשו ב-Focus (ל-Mac), StayFocusd (תוסף לכרום) או ב-ActionDash Plus (אנדרואיד) כדי לחסום אליהם זמנית את הגישה.
- קבעו כלל: סמארטפונים אסורים בחדר השינה. ככה תמנעו מעצמכם לגלול פידים, לשלוח הודעות, או לשוטט באינטרנט במקום ללכת לישון או לקום מהמיטה בבוקר. אם אתם זקוקים לשעון מעורר, השתמשו בשעון ייעודי לצד המיטה.
- נסו לעבוד עם הטלפון כשהוא בגובה העיניים, כך שלא יכופף לכם את הראש. עוד סיבה להרים טלפון במקום לשלוח טקסטים: זה יקל על הצוואר והאגודלים.
- עשו מאמץ מודע שתקשורת האונליין שלכם תתקיים כדי לעודד תקשורת אופליין, ולא תחליף אותה. אל תהיו לכודים בהחלפת הודעות במשך שעות, כשבזמן הזה אתם יכולים לשבת עם הבן אדם לשעה אחת של זמן איכותי ומשמעותי הרבה יותר.
- אם יש לכם עסק שיכול להפיק תועלת מהרשתות, השתמשו בהן, רק וודאו שהתשואה שווה את הזמן. עסקים רבים משתמשים בהן בצורה עיוורת. אם משתלם לכם, אולי אפילו נתקו את עצמכם מהמשוואה ושלמו לסוכנות שתנהל עבורכם הכל.
נראה לי שזהו.
הרגו את הרשתות לפני שיהרגו אתכם. לכל הפחות, רסנו את הצריכה. מהר מאוד, המוח שלכם יתנקה ותהיו חופשיים מהטפרים של האלגוריתם. פתאום יהיה לכם זמן לספרים טובים, למיומנויות חדשות. לפתע תתמקדו באנשים בזמן שהם מדברים איתכם, מבלי שהטלפון יזמזם כל דקה ויפתה אתכם חזרה לתוך המטריקס.
Wake up, Neo.
אם קשה לכם להיפרד מהרשתות, הנה אתגר: אל תמחקו אותן לגמרי, אבל השביתו את החשבונות ל-3 חודשים. בדקו איך ההרגשה בתום 90 הימים – אחרי שהתנתקתם מהמסך והתחברתם מחדש לחיים האמיתיים – ואז תוכלו להחליט לבד.
יש לי תחושה שתרגישו חופשיים. חופשיים מלנסות להרשים זרים, ממניפולציות במצבי הרוח שלכם, או מבזבוז הזמן הטראגי. תהיו חופשיים מניצול הנתונים שלכם, או מקרקס הסטוקרים והנרקיסיסטים שמעלים סלפי כל שעתיים.
אף אחד לא מספר לכם כמה שעות אתם מקבלים חזרה כשאתם נפרדים מהפיד. פתאום יהיה לכם זמן כדי להצליח בחיים, במקום להסתכל שעות כל יום מה ילדים עשירים ממיאמי עושים בכסף שלהם. ספוילר: הם מחפשים את תשומת הלב שאבא לא נתן להם כשגדלו, אולי כי הוא בילה 3 שעות ביום ברשתות החברתיות.
מה תעשו עם כל הזמן החדש שיתפנה לכם?
צאו החוצה. קראו ספר. התחילו לעשות כושר. מלאו את החלל שהותירו הרשתות בפעילויות משמעותיות. נצלו את הזמן בלחזק את הקשרים עם האנשים שמשנים באמת, אלה שיהיו שם כשהזמנים קשים. השאר מעולם לא היו חשובים.
הזמן שלכם על כדור הארץ קצוב.
דור הטיקטוק הזה, כשיגדל, יהיה לו את משבר אמצע החיים הקשה ביותר שנרשם אי פעם. הם בזבזו כל כך הרבה מהחיים בלעשות כלום. הרשתות גרמו להם להרגיש כמו סלבס כל הזמן, לפתע הם יבינו שכל החיים חלפו מבלי שעשו עם עצמם דבר.
מעל הכל, חפשו מטרה. כוונו אל משהו והתמקדו. כששום דבר לא יחסר בחייכם, לא תצטרכו את מכונת הדופמין הזו כדי להשביע את מערכת החיזוק במוח. פעילויות מעניינות מגיעות עם מקור דופמין מעשיר משלהן. תהיו האדם שיש לו המון מה להעלות, אבל לא תעלו כלום – כי לא יהיה לכם זמן להתעסק בזה.
מחקר אחד גילה שהשימוש בסיגריות והרואין רגיש לשיפור פוטנציאלי בחיים. כלומר, אנשים מסוגלים להפסיק להשתמש בסמים האלה, כשפתאום נגלית אליהם הזדמנות בלתי צפויה בחיים. זה מצביע על נקודה: קל ליפול לסמים כשהחיים חרא.
הרשתות החברתיות הן סם, סם שנרקח דרך קוד תוכנה.
אם יכולתם לזכור דבר אחד מהמאמר, שיהיה זה:
אף אחד לא יסתכל אחורה ביום מותו ויתחרט שלא בילה יותר זמן בטיקטוק.
עתיד הרשתות החברתיות
"מחשבים, וידאו, רדיו, מכונות דפוס, סינתיסייזרים, מכשירי פקס, רשמקולים, מכונות צילום – הדברים האלה צעצועים נהדרים, אבל התמכרויות נוראיות. לבסוף אנו מבינים שאיננו יכולים להושיט יד ולגעת במישהו שאינו נוכח בשר ודם." – האקים ביי
מה צופן לנו העתיד?
אסיים בכמה מילים חיוביות.
אני לא שונא את הרעיון של רשתות חברתיות. יש בהן תועלת, ואני מסכים עם סקרלט ג'והנסון, שלמרות שאינה משתמשת בהן אמרה, "ככלי לשיתוף מידע והעלאת מודעות לדברים, אני חושבת שהרשתות החברתיות האלה חסרות תקדים. הן כלים מדהימים להעברת מידע – במיוחד לגבי מטרות שונות או משברים או תנועות."
הרשתות גם מעניקות גישה למשרות עבודה, בקשת עזרה מאנשים, צפייה בתמונות של הנכדים, הצתה מחודשת של קשרים מהעבר, וגישה למידע שיכול לשפר לכם את החיים. הן גם מגדילות לכם את ההון החברתי, ומאפשרת לכם להשתמש בהון כזה ממערכות יחסים קודמות. כשאתם מתגייסים לצה"ל, אתם נוטשים את הקשרים מבית הספר. כשאתם מתחילים תואר, אתם נוטשים את הקשרים מהצבא. הרשתות יכולות לעזור לגשר את המרחק איתם, גם כשהחיים זורקים אתכם לכיוון אחר.
יותר מזה, הפיצ'ר הבסיסי ביותר של הרשתות שימושי בצורה יוצאת דופן: להיות חלק ממסד נתונים גלובלי של אנשים שהופכים את עצמם זמינים לחיפוש ויצירת קשר על ידי אחרים. אני כן רוצה להיות חלק ממערכת כזו.
רק לא בכל מחיר. החברות השתמשו במדעי ההתנהגות כדי להשחית טכנולוגיה שיכולה הייתה להיות חיובית, כדי להפוך אותנו לזומבים שמייצרים להן רווח. הטלוויזיה בזמנו הייתה המצאה מדהימה – היא הכניסה את העולם אל הבית – אך רוב רובה נוצל לתכנים עלובים. הרשתות הפכו לטלוויזיה החדשה, אופיאט להמונים.
מה כן הייתי רוצה לראות? מכיוון שמקור החולי הוא במודל הפרסום העסקי, הייתי רוצה לראות רשת חברתית מבוזרת עם קוד פתוח. היקף ההשפעה על חיי אדם פשוט גדול מדי מכדי שפלטפורמות כאלה ינוהלו רק על ידי חברות מסחריות.
ויקיפדיה, שהפכה את האנציקלופדיות של פעם ללא רלוונטיות, היא אחד מ-10 האתרים המובילים בעולם, והיחיד שמנוהל בידי קרן ללא מטרות רווח. הקרן אינה ממומנת בידי פרסום או מכירת נתונים, אלא נתמכת לחלוטין על ידי קוראים אסירי תודה שתורמים. המודל הלא מסחרי הזה מבטיח את אמינותה, והוא מספיק כדי לתחזק את המערכת ולהגן על ידע חופשי לכל אדם ברחבי העולם.
זה לא פחות ממדהים.
היופי הוא שהכמות העצומה של העיניים על התוכן והקוד, הפתוחים לכולם, מבטיחה את שלמותם. כל כך הרבה אנשים מעורבים, ששגיאות מתוקנות תוך שניות.
הייתי רוצה לראות רשת חברתית מעוצבת בצורה דומה.
זה יכול להיות פרויקט קוד פתוח המנוהל על ידי ארגון ללא רווח, או שזו יכולה להיות מערכת מבוזרת, אולי אפילו מבוססת בלוקצ'יין כמו ביטקוין. רק יסודות כאלה יבטיחו שהרשת תשמור על האינטרסים שלנו כמשתמשים, ועל החברה כולה.
פלטפורמה שכזו תהיה נקייה מהאלגוריתם הממכר והמניפולטיבי שרץ ברקע. כתוצאה מכך, היא תכבד את הזמן, החיים ותשומת הלב שלכם.
כשיש לכם עט או קרש חיתוך, אלה כלים שיושבים ומחכים לרגע שתזדקקו להם. הם לא לומדים את ההתנהגות שלכם 24/7 ומשתמשים בידע כדי לפתות אתכם להשתמש בהם לפרקי זמן ארוכים יותר. רשת חברתית כמו זו שתיארתי תהיה כלי כזה. וככה אני רוצה אותה, שפשוט תשב בשקט עד למתי שהיא נחוצה, מבלי לכלות את חיינו.
במקום להשתמש בה כדי להשוות את חיינו לפרוסת מציאות מעוותת מחייהם של אחרים, היינו משתמשים בה ככלי תקשורת אמיתי, כדי לטפח חברויות וקשרים עם אנשים במציאות. זו תהיה מערכת בריאה, כי היא תעשיר את חיינו על אמת.
פלטפורמה שכזו לא תהיה כמו אינסטגרם, תחרות מי יותר מקובל או למי יש ציצי יותר גדול. היא תנקוט אקטיבית באמצעים כדי לשפר את הבריאות הנפשית שלנו, במקום לנגוס בה. זו תהיה רשת בה נשתמש, במקום שהיא בנו. היא תחזק לנו את ההערכה העצמית ותחושת השייכות, גם אם זה אומר שתכוון אותנו להשתמש בה פחות. היא תהיה כלי, שחקן משני בחיינו במקום הכוכב הראשי. וכך צריך להיות.
כן, כנראה שרשת חברתית כזו לא תהיה ממכרת וכיפית כמו אינסטגרם. גם התבשיל של סבתא לא ממכר וכיפי כמו שקית ביסלי. בגדול, אפשר למדוד את בריאות החברה על פי כמה האינטרסים של עסקים עולים בקנה אחד עם אלה של הלקוחות. המגיפות הגדולות הנוכחיות בעולם – השמנת יתר, דיכאון, בדידות – כל אלה מצביעים על מוצרים, מטיקטוק ועד דגני בוקר, שהופכים את חיינו לחולים ופתטיים.
הרשת שתיארתי תהיה שונה מפייסבוק, ולא תוביל לקיצור טווח הקשב, רעל מכל עבר, פידים מניפולטיביים, קיטוב אוכלוסיות שלמות, נרטיבים שקריים, והתמוטטותה המוחלטת של האמת. כל אלו הן השלכות ישירות של המודל העסקי של פייסבוק, שמטרתו לחלץ כמה שיותר תשומת לב אנושית ומכירתה לאנשי פרסום.
רשת כזו יכולה להועיל לחברה. נוכל להשתמש בחוכמת ההמונים כדי להחליט מה נכון ומה שקרי, מה טוב ומה רע, וכך לחסל חדשות מזויפות, פסודו-מדע, קונספירציות, וליבוי שנאה. אולי, כמו פייסבוק, הרשת שתיארתי תזהה מתי הבריאות הנפשית שלנו מתדרדרת, רק שבמקום למכור את הידע למטרות פרסום, היא תנסה לעזור לנו.
רשתות חברתיות הן דבר קריטי, אולי קריטי מדי מכדי להיות בבעלות מסחרית. לעומת זאת, רשת מבוזרת תאפשר למשתמשים עצמם להיות בשליטה ולנטר אותה, כך שלאף ישות מרכזית לא תהיה שליטה מונוליטית על נוף השיח המקוון.
המערכת שאני מדמיין תמצא דרכים להדגיש תוכן משמעותי לצד תוכן משמעותי אחר המנוגד לו. בניגוד לפייסבוק, היא לא תחזק את מה שאתם כבר מאמינים בו כדי לגרום לכם להמשיך להשתמש בה. מחשבים גרועים מאוד בלקבוע מה נכון ומה לא, ולכן יהיה נכון להעביר את המשימה למשתמשים עצמם, כמו ויקיפדיה. אולי, חלילה, נוכל אפילו לעצב מערכת כזו כך שתעודד אותנו לדבר אחד עם השני במציאות.
זה לא יהיה נחמד?
רשת חברתית שכזו לעולם לא תואשם בהונאה המונית מכוונת ובפרסום ממוקד למטרות פוליטיות. היא לא תעורר פחד ושנאה, או תהיה מעוצבת לחלץ את תשומת הלב שלכם ועל הדרך לרמוס קשרים חברתיים ולבודד אנשים.
ב"America: The Farewell Tour", כותב כריס הדג'ס, "תקווה פירושה לדחות את הצמא להערצה ציבורית. זה אומר להתרחק מהיצירה העצמית המטורפת של פרסונה, זו המגדירה את הרשתות החברתיות. זה אומר לחפש משהו אחר, חיים של משמעות, מטרה, ובסופו של דבר, כבוד." רשת כמו זו שתיארתי תאפשר את כל זה.
בינתיים, עד ליום בו תיוולד רשת כזו, רגולציות צריכות להתחיל לדרוש התנהגות אתית מחברות הטכנולוגיה באותו האופן בו הן דורשות זאת מחברות ההימורים והסיגריות. הדבר הכי מדכא בעולם הוא לראות תינוק בעגלה, נדהם מכל מה שקורה סביבו, ואז להסתכל על האמא שדוחפת אותו – כל כך דבוקה לאייפון שהיא לגמרי לא מודעת לאקסטזה שהתינוק שלה חווה, אבל מעודכנת בדיוק מי צפה לה בסטורי.